סגן אליהו דיסקין ז״ל, היה חבר פעיל ב"מכבי" וב"הגנה". הוא התגייס לפלוגות חי"ש ("גבעתי") ועמד בראש "כיתת הארזים" של חברי "מכבי תל-אביב".

בהמשך השתתף במבצעים שונים במסגרת גדוד 54 של חטיבת "גבעתי", ופעל בגבורה מיוחדת נגד הטור המצרי שהתקדם לאשדוד.

בתום הפוגה א` יצא בראש-מחלקתו לכיבוש הכפר עירק סואידן מידי המצרים, ובחיסול עמדת-המקלע האחרונה, נפצע ברגלו.

כחודשיים שכב בבית-החולים ונשא את כאביו בדומיה וברוח טובה. אולם עם התחלת החלמתו הוא שב לגדודו ופצעיו טרם נתרפאו כליל. הוא נתמנה לשלישו הקרבי של מפקד-חטיבת "גבעתי", והשתתף בתכנון ההסתערות לגירוש הפולש המצרי.
 
סגן אליהו (אלי) דיסקין

אחרי גירוש המצרים הוא הועבר עם מפקד החטיבה לשירות במטכ"ל, באג"ם מבצעים ומונה למפקד חדר המלחמה הראשון של צה"ל – אך כעבור חדשים ספורים, ביום כ"ח באייר תש"ט, בהיותו בן 22 בלבד הוא נפטר כתוצאה מפצעיו במערכה ומרסיסים שנשארו באוזניו.

יפעת דיסקין כתבה שיר על אביה ירון שבגיל 10 איבד את אחיו אליהו במלחמה. אותו ילד, שנותר לבדו ללא אחים, עם כאב שאין שני לו. כאב שהפך את אביה לאדם שהוא ואת בני המשפחה לשכולה.
 
חוכמת הדמעות / יפעת דיסקין
אבא שלי גילה את הכאב שלו
רק בגיל 50

כאב שהיה צרור בחבילה ארוזה
מהודקת היטב

לבל משהו יתפרק שם
לבל מישהו ינשום שם
שלא נדבר על ידבר שם

והוא לא היחיד

למדינת ישראל שפע חבילות כאלה
וזר לא יבין.

כל כך קטנים אנחנו
אך עשירים בחכמת הדמעות

הילדה שבי רוצה רק לצחוק…