צילום: יח"צ סרטי שובל קינדר בואנו, תופס? תפסתי. זוכרים את הפרסומות המדובבות שהוקרנו בטלוויזיה? כך תפסנו גם הסרט המדובב "אמילי והיגואר האחרון", שהיה קצת קשה לעיכול בגלל תנועות שפתיים לא תואמות.
הסיפור שבבסיסו אמנם מרגש: אמילי בת ה-15 נאלצה לעבור עם אביה ל"תפוח הגדול" בעקבות אירוע טראגי, ולעזוב את חייה העשירים ואת "חיית המחמד" האהובה שלה, הופ.
כאשר היא מגלה שהכפר שבו היא גדלה נמצא תחת איום מצד ציידי וסוחרי בעלי חיים, היא ממהרת לעלות על טיסה חזרה לאמזונס, ופה מתחילה החגיגה.
אניה, המורה השנואה על אמילי שמגלה שבכוונתה לברוח בקלילות ליבשת אחרת, עולה בעקבותיה על הטיסה, במטרה להגן עליה ולהחזיר אותה בבטחה לביתה. עד כאן – הגיוני לגמרי. היותו של הסרט מיועד לילדים מאפשר לו, מצד אחד, להציג בפשטות ובשטחיות נושאים גדולים. מצד שני, לא כולם נתפסים אצל הקטנים, שמבועתים לגלות מי היא חיית המחמד של אמילי.
המבוגרים המלווים יכולים לקלוט יותר בבהירות נושאים כמו פערי דורות, שמרנות אל מול תעוזה, פחד אל מול אומץ, וגם את העובדה שלא תמיד אנחנו יכולים להגן על אהובנו.
הגילוי שבמרבית המקרים אנחנו מפחדים הרבה יותר מהקטנים, העקשנים והנחרצים, ויכולים ללמוד מהם המון – הוא בעיקר שלנו.
גם הסוף הטוב, שמגיע מהר, בקלות ובשטחיות הוא בבחינת ריצוי לקהל הילדים, וניסיון ברור לסיים את האפיזודה הזו במסגרת הזמן הנתונה. רק במזל הוא לא הסתיים בחתונה.
החדשות הטובות – שעה וחצי של ילדים מרותקים למסך, ודחייה זמנית מתחנונים לחיית מחמד.
במאי: גיל דה מסטר | שחקנים: לומי פולק, איראם קמאצ׳ו (אמילי הילדה), אמילי בט ריקארד, פול גרין
