יח"צ, צילום: באדיבות פורום פילםלפני 23 שנים ישבתי בקולנוע לדייט סוער עם מי שלימים הפך לבן זוגי ואב לבתי, שאיתו הגעתי לראות את הרימייק. צפינו ב"לילו וסטיץ׳", הסרט המצויר הכי מתוק של דיסני על ילדה הוואית וחייזר כחול שנעשה הכלב שלה.
עכשיו, 23 שנה אחר כך, נזכרתי למה התאהבתי בסיפור הזה מלכתחילה.
דיסני לקחו סיכון כשהם נתנו את הפרויקט לקמפ, במאי שהסרט הקודם שלו היה "מרסל הקונכייה עם הנעליים" – סרט אינדי די מוזר על קונכייה מדברת שזכה למועמדות אוסקר.
אחרי הקטסטרופה של "שלגיה" (שהפסידה מיליונים ונקטלה נמרצות בביקורות), ברור היה שבדיסני מחפשים כיוון אחר. והבחירה בקמפ הייתה גאונית. הוא הבין משהו בסיסי שהרבה במאי רימייקים לא הבינו: במקום לחקות בעיוורון את המקור, צריך פשוט לתרגם אותו ולייצר ממנו קונטקסט חדש.
הוויכוח הגדול ברשתות החברתיות מתמקד בדמות שאינה קיימת בסרט: קפטן גנתו, הנבל הלווייתני מהמקור.
המעריצים כועסים על הבחירה להשמיט אותו, בטענה שאם האפקטים מצליחים ליצור את סטיץ׳ ושאר החייזרים, לא היה הגיון להשאיר את הנבל בחוץ. קמפ מבחינתו הסביר שהדמות "לא עבדה כל כך טוב בגרסה החיה", וכשרואים את התוצאה – נדמה שהוא צדק.
במקום מלחמות חלל מסובכות, הסרט מתמקד במה שחשוב באמת: מערכת היחסים בין לילו לאחותה נאני.
מאיה קילוהה משחקת את לילו בטבעיות מרעננת – היא לא "ילדה קטנה וחמודה" אלא ילדה אמיתית עם אופי (וכמו במקור, עדיין לא מתביישת לתת דחיפות לבנות שמציקות לה).
סידני אגודונג מביאה לנאני עומק שלא היה במקור – זו לא סתם "אחות גדולה ואחראית" אלא אישה בת 19 שנאלצה לקחת אחריות על משפחתה בין לילה, וגם חולמת ללמוד ביולוגיה ימית.
סטיץ׳ הממוחשב – מושלם. קריס סנדרס חזר לדבב אותו ואפשר לומר בביטחון שזה אותו סטיץ׳ שאהבנו, רק בגרסה תלת-ממדית. האנימציה הדיגיטלית כאן בכלל לא מזכירה את הסיוט שהיה ב"שלגיה" החדש – כל החייזרים נראים כמו שהם אמורים להיראות.
יח"צ, צילום: באדיבות פורום פילםאבל יש גם שינויים שקצת פחות עובדים. פליקלי, החייזר המצחיק שבמקור לבש תחפושות נשיות, משתמש עכשיו בטכנולוגיה מתקדמת שמאפשרת לו ולד"ר ג׳ומבה להחליף מראה עם תיירים רגילים. כך הם נראים כמו זאק גאליפנאקיס ובילי מגנוסן. זה אולי הגיוני יותר אבל פחות משעשע.
גם המטמורפוזה של העובד הסוציאלי מדמות הגבר הקשוח במקור לגברת ידידותית (טיה קררה), מורכבת כשהגבר הופך לסוכן ממשלתי בביצועו של קורטני ב׳ ואנס. זה בהחלט הגיוני יותר אבל פחות מפתיע.
ברשתות החברתיות כאמור הדעות על סהרט חלוקות – יש שמגינים על הבחירות היצירתיות ויש שמתלוננים על הסטיות מהמקור. בפועל, רוב הצופים מסכימים שההיעדרות של גנתו לא באמת פוגעת בעלילה באופן דרמטי.
ולמרות כל הביקורות, יש פה לטעמי משהו שבכל זאת עובד. בניגוד לרימייקים אחרים של דיסני שמסתמכים לרוב על נוסטלגיה בלבד, קמפ מביא לסיפור נוכחות אמיתית, כשהצילום של הוואי מדהים, והאפקטים משתלבים בטבעיות עם הסביבה האמיתית.
נכון, הסרט לא מושלם ולעיתים הוא מרגיש שהוא לוחץ יותר מדי על הדוושה הרגשית במקום לספק בידור קליל, אבל בסופו של דבר, זה כן עובד. רעיון המשפחה שניצב במרכז הסרט – מורגש פה באמת, ולא כקלישאה ריקה אלא כמשהו שכולנו מבינים ומייחלים לה.
