יח"צ. צילום: ציפי פז
במערכת הבריאות, הגוף והנפש מטופלים לרוב כשתי ישויות נפרדות: הרופאים מתמקדים במדדים, בבדיקות ובתרופות, והפסיכולוגים באבל, בחרדה ובדיכאון. אבל המציאות, כך נדמה, מסרבת להישאר מחולקת. ההפרדה הזאת, שיש הרואים בה בעיה מלאכותית, המקשה על טיפול שמתייחס לאדם בשלמותו.
הפחד מתיישב בשרירים, הכאב מטפס אל מערכת העצבים, והטראומה נטמעת עמוק בפרקים, בנשימה ובגוף.
הסרט התיעודי "שדה של סליחה", בבימויה של ציפי פז, מבקש לבחון מקרוב מה קורה ברגע שבו הפיצול הזה מתפרק, והריפוי יכול להתחיל.
הסרט עוקב אחר שמונה משתתפים, שבע נשים וגבר, חולי ומחלימי סרטן ופיברומיאלגיה, שנכנסים לסדנה אינטנסיבית בת חמישה ימים בשיטת InHeal, שיטה טיפולית-אינטגרטיבית שפותחה בעמותת אמפא (IMFA).
גישת הטיפול כאן רואה את האדם כמכלול – היא פונה אל הגוף, אל הרגש ואל התודעה בבת אחת.
תוך כדי התהליך, משתתפי הסדנה רוכשים טכניקות כמו נשימה מודרכת ועבודה על העמדה והנוכחות, שמטרתן להחזיר לידיהם את היכולת להשפיע על מצבם.
יח"צ. צילום: ציפי פז
המצלמה מתלווה אליהם אל עומק התהליך, ללא פילטרים וללא מהלך דרמטי מלאכותי. המשתתפות והמשתתף בסדנה פוגשים טראומות שנשמרו לעיתים עשרות שנים.
הם צועקים, בוכים, ובעיקר נושמים. ושמו של הסרט מכוון למרכיב מהותי בדרך הזאת: הסליחה.
לא סליחה במובן המוסרי-דתי של מחילה לאדם שפגע, אלא כמעשה של שחרור עצמי. הרעיון הוא לאתר את הטראומה שלא קיבלה מענה, לעבד אותה ולשחרר את הכעס והכאב – לא למען הפוגע, אלא למען האדם עצמו.
הסצנות אינן פשוטות לצפייה, לא בשל קושי חיצוני, אלא משום שהן מביטות פנימה אל הנפש, אל הרגע שבו האדם מתמודד עם כאב שאי-אפשר עוד להתחמק ממנו.
לצד הסרט נערך מחקר קליני בהובלת פרופ` ניר פלד, מנהל המערך האונקולוגי בשערי צדק שבחן את מצבם של המשתתפים לפני, במהלך וחודש לאחר הסדנה.
התוצאות הצביעו על שיפור מובהק: ירידה משמעותית ברמות הכאב, הדיכאון והחרדה; שיפור באיכות השינה; ועלייה בתחושת החיוניות.
המחקר המדובר פורסם באתר משרד הבריאות וזכה להתעניינות בינלאומית. במילים אחרות, הסרט אינו רק מרגש אלא גם מגובה במחקר ונתונים.
רעיון היסוד שעומד מאחורי השיטה הוא שלמחשבה ולתודעה יש כאמור תפקיד מהותי בתהליכי ההחלמה, ושבני אדם אינם חייבים להישאר פסיביים מול המחלה – הם יכולים לקחת חלק פעיל בריפוי של עצמם.
השיטה אגב אומצה על ידי משרד הביטחון לטיפול בחיילי מילואים המתמודדים עם פוסט טראומה. למעלה מאלף לוחמים כבר עברו את התהליך. יתרה מזאת, גם מוסדות ממלכתיים אחרים החלו לתת לגיטימציה לטיפולים מסוג זה: הביטוח הלאומי לדוגמא מממן כיום טיפולים משלימים עבור נפגעי פעולות איבה, מה שמעיד על ההכרה הרחבה יותר בערכם של גישות טיפוליות שמשלבות גוף ונפש.
יח"צ. צילום: ציפי פז
בין סיפורים לחשיפה
אחת המשתתפות, קרן שטרית באלי, הגיעה לסדנה כשהיא כבר נחשבת למחלימה מסרטן.
הטיפולים הרפואיים הצליחו, המחלה נעלמה, אבל נותר משהו אחר – החרדה המתמדת שהמחלה תשוב. היא חיפשה דרך לטפל במקור הדברים, ולא רק בתסמינים.
במהלך הסרט היא חושפת שכבות של כאב ישן: ילדות לצד אם שפגעה בעצמה, מערכת יחסים קשה עם אחותה שנותקה גם אחרי המחלה, קשיים זוגיים ותחושת אשמה כלפי ילדיה. התהליך מוביל אותה לניסיון לחדש קשר עם אחותה, ולפריצת דרך רגשית שהיא מתארת כ"סלע שירד".
משתתפת אחרת, יעל רז, חלתה בפיברומיאלגיה בעקבות נטישה זוגית שהגיעה מיד אחרי לידה.
הקשר בין האובדן, הזעזוע הרגשי והתפתחות הכאב הכרוני הוא קשר שיכול היה לדבר למספר רב של צופים, אבל הסיפור שלה מקבל פחות מקום בסרט. זה חבל, כי הוא היה עשוי לעורר הזדהות רחבה.
העריכה של הסרט, שאורכו כשעתיים ללא הפסקה, מנסה לאזן בין מספר סיפורים מורכבים. המעברים בין הדמויות השונות מתוכננים היטב, אבל ניכר שהיה קושי לתת לכולן מקום שווה.
חלק מהדמויות זוכות לעומק, בעוד שאחרות נשארות קצת בצל. למעשה, המאית תכננה במקור סדרה תיעודית של כמה פרקים, שהייתה מאפשרת לעקוב אחרי כל סיפור ביתר הרחבה. אולם הדחיסה לסרט אחד הצליחה ליצור עניין, אך הותירה תחושה של סיפורים שלא סופרו עד תומם.
השאלה של החשיפה האישית מול המצלמה היא שאלה לא פשוטה. קרן מתארת שרגעים שהייתה בטוחה שהם נשארו אצלה בראש, ושלא הייתה מודעת שהיא מבטאת אותם – הופיעו בסרט במלוא עוצמתם.
אבל למרות האי-נוחות, היא לא מצטערת. המשתתפים ידעו שהם עושים משהו שחורג מהם עצמם – הם חשפו את הכאב הכי אישי שלהם כדי לסייע לאחרים שעוברים תהליכים דומים. ואכן, תגובות הצופים מצביעות שהסרט מותיר חותם רב: רבים מספרים שהסרט גרם להם לחשוב על עצמם ועל המקומות הפצועים שלהם.
הסרט העדין הזה, שזוכה להקרנות בפני אנשי מקצוע, הוא סרט שמאמין בצופה, שבוחר ברגעים שקטים. זהו סרט שאינו מתנצל; הוא חושף אך מלא חמלה. לרגעים היה נדמה לי שאני רוצה להסיט את מבטי כדי לא לראות את הכאב של המשתתפות כה מקרוב, אבל זוהי גם גדולתו – האותנטיות שלו.
הוא מעיד על אומץ של המשתתפים, שנכנסו למקומות הכי כואבים שלהם מול מצלמה פתוחה – ומוכיח שדווקא פתיחת הפצעים האלה היא זו שיכולה להביא לריפוי האמיתי.
"שדה של סליחה" הוא לא מהסרטים שיוצאים מהם עם חיוך. הוא משאיר חותם כבד, והדמעות לא מתייבשות מיד.
צריך לחשוב פעמיים לפני שממליצים עליו בקלילות. אבל מי שמחפש להבין איך הגוף ונפש קשורים זה בזה, מי שמוכן לעבודה רגשית קשה, ומי שמעוניין להתבונן גם בתוך עצמו – ייצא מכאן עם תובנה חשובה.
