יח"צ. צילום: יוסי צבקרבהצגה "חולמת על ברודוויי", תלמידי שנה ג׳ של בית צבי עולים לבמה ומביאים איתם לא רק מופע מוזיקלי מרהיב, אלא גם את הלב, את החלום, ואת הדרך האישית שכל אחד ואחת מהם עבר בשלוש השנים האחרונות.
דרך עשרות קטעים מתוך מחזות זמר איקוניים כמו "שורת המקהלה", "גריז", "קברט", "שיקגו", "שיער", "אוון הנסן היקר", "עלובי החיים" ועוד, הם מרכיבים קולאז` תוסס וצבעוני של תשוקה לבמה, עבודה קשה ותקווה.
זהו מופע סיום שמרגיש כמו סיכום כן ומרגש של שלוש שנות לימוד, לא רק בטכניקה תיאטרונית אלא גם, ובעיקר, בלמידה על עצמם.
אחרי שלוש שנים בתואר לא רשמי של "איך להגיש קפוצ׳ינו הפוך עם חיוך", ניכר שהתלמידים האלה יוצאים לעולם עם כלים שמכוונים הרבה מעבר לעמדת הבריסטה: הם באים לבמה עם נוכחות, אומץ, ובעיקר רצון. רצון עז לבלוט, שיראו אותם, שישמעו את הקול שלהם.
המופע בנוי מרצף סצנות ושירים מתוך מחזות הזמר הגדולים ביותר. כל קטע עומד בפני עצמו, אבל יחד הם יוצרים תמונה רחבה יותר של חלום הבמה – החלום שגרם לכל אחת ואחד מהסטודנטים לעלות על הרכבת הזאת מלכתחילה.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרהבמה מלאה בזיק לא רק של תאורה, אלא בזיק בעיניים. בכל שחקן ושחקנית אפשר לראות את הניצוץ, את האש הבוערת: זו לא רק עבודה מקצועית. זהו רגע של אמת.
זהו לא מופע אחיד או מהוקצע במובן הפוליש ההוליוודי, ודווקא בכך טמון הקסם שלו. לא מדובר כאן ב"שורת מקהלה" אחידה – להפך.
השחקנים אינם דומים זה לזה, לא בקול, לא במראה, לא באנרגיה שהם מביאים, וזה בדיוק מה שמייחד את ההפקה: כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו. הם לא מנסים להידמות למשהו קיים, אלא מביאים את עצמם.
החיבור האמיתי נוצר לא רק בזכות השירים המוכרים; המופע כולל גם קטעי קישור אישיים: מונולוגים ודיאלוגים שנכתבו (או לפחות מרגישים כאילו נכתבו) מתוך עולמם של השחקנים עצמם.
רגעים שעוסקים בתחושת חוסר הוודאות, בשאלה האם כדאי להמשיך, באכזבות מהאודישנים, בפחד להישאר מאחור ובעיקר, בצורך הכמעט אובססיבי שיראו אותך.
אלה הרגעים שבהם המופע מצליח לגעת באמת, מעבר לנוצצים. הקהל מקבל לא רק מופע ברודוויי, אלא מבט פנימי ואישי על מה זה באמת אומר לרצות להיות שחקן.
יח"צ. צילום: יוסי צבקרעם זאת, המופע כאמור לא חף מבעיות. ישנם רגעים בהם אפשר להרגיש שמרוב רצון להספיק ולהראות כמה שיותר הקצב מהיר מדי, מה שיוצר תחושה של מרוץ להספיק עוד שיר, עוד סצנה, עוד רגע. לפעמים אין לצופה מספיק זמן לנשום לתוך סצנה, או להתחבר לרגש, לפני שכבר קופצים לסצנה הבאה.
גם התאורה לא מדוייקת והסאונד אינו תמיד במיטבו: מיקרופונים שלא פועלים בחלקם, איזון לא מושלם בין השירה לליווי המוזיקלי וניכר שניתן היה להשקיע יותר באיכות הפלייבקים, אך אלה פגמים טכניים שמורגשים לרגע ונשכחים מול האש הגדולה שהשחקנים המוכשרים מביאים איתם לבמה.
בתוך כל זה אי אפשר שלא להתרשם מהיכולות הגבוהות של הסטודנטים: הדיוק, הסינכרון, הכניסות והיציאות המהירות, השימוש בכל האולם, החלפת התלבושות שנעשית תוך שניות – כל אלה מעידים על רמה מקצועית גבוהה מאוד, במיוחד עבור שחקנים צעירים שעוד רגע מסיימים את לימודיהם.
הביצועים מושקעים, האנרגיה מדבקת, והתחושה הכללית היא של מסירות טוטאלית.
"חולמת על ברודוויי" היא לא רק מחווה לברודוויי, אלא מחווה לדרך. דרך של צעירים שחולמים, עובדים קשה, נופלים, קמים, ויוצאים לעולם בידיים חשופות ובלב פתוח. אז אולי לא הכל נוצץ בברודוויי אך התחושה הכללית היא של מופע שמגיע ממקום עמוק, כן ואמיתי.
בימוי: אבישי בן גל, ניהול מוזיקלי: חגי אלקיים, כוריאוגפיה: תומר יפרח
