יח"צ
יהורם גאון במופע שחיבר בין זיכרון לעשייה, בין סיכום למסע חדש. ואם ירושלים היא עיר שאין לה תחליף, הרי שיהורם גאון הוא קול שאין לו תחליף.
ישנם רגעים נדירים שבהם הופעה חד-פעמית הופכת לא רק למופע מוזיקלי אלא לאירוע תרבותי-לאומי. המופע של יהורם גאון בבריכת הסולטן היה בדיוק כזה – חגיגה גדולה של קול, זיכרון, זהות והיסטוריה ישראלית חיה ונושמת.
קול של עם, קול של דורות
קשה לחשוב על דמות תרבותית בישראל שנוכחת בכל כך הרבה תחנות היסטוריות, רגשיות ואישיות כמו יהורם גאון.
הקול שלו – חם, עמוק, מוכר עד כאב. הוא לא רק פס הקול של חייו אלא פס הקול של מדינה שלמה.
במופע המיוחד בבריכת הסולטן, שנשא את השם "עוד אני פוסע – סיפור חיי", הצליח גאון לזקק ערב שלם שבו חפפו יחדיו הביוגרפיה האישית שלו והסיפור הקולקטיבי של העם היושב בציון.
יהורם גאון הוא לא עוד זמר, אלא תופעה תרבותית שנפרשת על פני יותר משישה עשורים. הוא מלווה את המדינה מראשית דרכה, והקול שלו נוכח כמעט בכל צומת בחיי התרבות הישראלית: מהלהקות הצבאיות, דרך סרטי הקולנוע ששיקפו מציאות משתנה כדוגמת "קזבלן", ועד עשרות להיטי ענק שהפכו לנכסי צאן ברזל.
אין ישראלי שלא פגש את גאון בשיר, בסרט או בתוכנית טלוויזיה, והוא הפך לחלק בלתי נפרד מהתודעה הקולקטיבית שלנו.
השירים של גאון הם לא רק יצירה אמנותית, אלא גם בבואה של המדינה עצמה: הם מספרים את הסיפור שלנו – את הכמיהה, הכאב, ההומור, האהבה והגעגוע. לכן, כל דור ודור מוצא את עצמו מתכתב עם יהורם גאון מחדש, והנוכחות שלו מרגישה על-זמנית.
הקול שלו מגלם זהות, עקביות ושייכות. כל דור ודור מצא בו משהו: דור תש"ח שמע בו את ההמנון הלא כתוב, ילדי שנות השבעים גדלו על "שלום לך ארץ נהדרת", ובני הדור הצעיר פוגשים אותו מחדש דרך פרויקטים עדכניים או פשוט משום שהשירים שלו הם נצחיים. במובן זה, כל ישראלי, גם אם לא שם לב, נתקל ביהורם גאון ברגע מכריע בחייו.
מופע שהוא סיכום – אבל גם התחלה
המופע "עוד אני פוסע – סיפור חיי" הוא הומאז׳ לאומן גדול.
גאון עומד על הבמה לא רק כסמל עבר אלא כאמן חי ובועט, שממשיך להתרגש ולרגש. המופע תוכנן כמסע אישי-אמנותי, מסע של אדם שמביט לאחור בסיפוק ובהתרגשות – אך גם מסרב לנוח על זרי הדפנה.
שמו של המופע, מדגיש בדיוק את הנקודה הזו: זהו מסע שעדיין נמשך. על הבמה עומד גאון לא כעבר זוהר בלבד אלא ככוח תרבותי חי, יוצר וממשיך.
כל שיר במופע משמש תחנה בחיים, לא רק תחנה של הזמר אלא גם תחנה בחיי המדינה. כשהוא שר, נדמה שהשירים עצמם מקבלים הקשר חדש: הם הופכים לא רק לזיכרון אלא לתזכורת לכך שהסיפור שלנו, כעם וכיחידים, ממשיך להיכתב.
ירושלים – אהבה שאין לה סוף
ואי אפשר לדבר על יהורם גאון בלי לדבר על ירושלים. הקשר ביניהם עמוק עד כדי כך שהוא כמעט זהותי. הקשר שלו לעיר איננו רומנטי בלבד אלא קיומי, כמעט אורגני.
הוא נולד בה, גדל בה, ספג את רחובותיה ואת שפתה. ירושלים אצלו היא לא תפאורה אלא דמות ראשית ושותפה למסע.
לשמוע אותו שר בעיר הזו – מול חומות האבן, באוויר הצלול של לילות הקיץ – זו חוויה שאין שנייה לה.
גאון עצמו הדגיש לאורך המופע את האהבה הבלתי נפרדת שלו לירושלים: היא זורמת בדם שלו, נשמעת בקולו, נראית במבטו. כשהוא שר "הנני כאן", התחושה היא שהעיר עצמה מהדהדת את קולו. ההופעה הזו, בעיר הזו, הפכה את הערב למפגש אינטימי בין אמן, עיר וקהל, מפגש שמילים מתקשות לתאר את עוצמתו.
חגיגה גרנדיוזית
כיאה להומאז` לאומן בסדר גודל של גאון, המופע תוכנן בקפידה והורכב כיצירה גדולה אחת: תזמורת עשירה ליוותה את גאון והעניקה לשירים נופך חדש, חגיגי, כמעט סימפוני.
עיבודים עשירים ואנרגיה חגיגית מילאו את כל המתחם. כל צליל הדגיש את הגודל של הרגע ואת ההכרה שזו לא סתם הופעה – זה אירוע לאומי. הצלילים עטפו את הקהל והעצימו את החוויה, כאילו כל שיר קיבל חיים חדשים בזכות הביצועים הנוכחיים.
אל המוזיקה התווספו הקרנות וידאו-ארט מרהיבות, שהציגו רגעים מתחנות חייו של גאון: תמונות מילדותו, קטעים מסרטיו, הופעות מוקדמות, ואף מראות ארץ ישראל הישנה והטובה. החיבור בין הוויזואלי למוזיקלי הפך את המופע למסע תיעודי-אמנותי, ביוגרפיה שמסופרת בשירה ובתמונה.
הקהל בבריכת הסולטן לא היה רק קהל: הוא היה חלק בלתי נפרד מהמופע. כל שיר עורר גל של נוסטלגיה: מחיאות כפיים, חיוכים, דמעות, משום שכל אחד מהנוכחים נשא עמו סיפור אישי שבו יהורם גאון שימש פס הקול. ההתרגשות הייתה מוחשית, כמעט טקסית, כאילו מדובר בטקס חניכה מחודש של התרבות הישראלית.
חוויה לאומית-אישית
ההופעה התקיימה ביום מאוד טעון: הפגנות של חרדים, הפגנות של משפחות חטופים, אירועי סליחות ענקיים והרבה בלאגן וכאוס.
אך ברגע שעלה האור בבריכת הסולטן – כל הצרות נשכחו ונשאבתי אני וכל הקהל לתוך גל של נוסטלגיה ואופטימיות. משהו בשירה בציבור הזו, החוויה הכה שורשית הזו, נטע תקווה ובטחון שהשורשים שלנו עמוקים וחזקים ואיתנים וכי עברנו הרבה מאז קום המדינה והנה אנחנו עדיין כאן.
"עוד אני פוסע – סיפור חיי" איננו עוד קונצרט. זהו אירוע תרבותי נדיר, מפגש בין אמן לעם, בין אדם לעירו, בין קול לסיפור לאומי. יהורם גאון הוכיח פעם נוספת שהוא לא רק חלק מהעבר, אלא גם מההווה ומהעתיד של התרבות הישראלית.
אולי יעניין אותך
עוד מהמדור — תרבות ←
אופק תרבותי
לפני שהביקורות נכתבות והאולמות מתמלאים, הנה מבט מקדים על מה שמתרחש בזירת התרבות ■ הצצה קצרה, תמציתית ומסקרנת לחמישה אירועים מבטיחים ■ רשמו ביומנכם וצאו ליהנות
הגוף, הדגל והשפתיים הגדולות
מוזיאון תל אביב מציג לראשונה בישראל תערוכה מקיפה של טום וסלמן, מאבות הפופ ארט האמריקאי ■ דרך עירומים מונומנטליים, סמלי צריכה ודימויים אמריקאיים איקוניים, התערוכה "בגדול" בוחנת כיצד
ארוכה הדרך לשבירת "קיר הזכוכית"
"קיר זכוכית", מחזה של אורן יעקובי המועלה כעת בתיאטרון בית ליסין בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן, הוא יצירה כתובה היטב, רב-שכבתית, שמנסה להתמודד, באמצעות שלושה דורות של בני