יח"צ, חן שיש, תאווה לעיניים במוזיאון הנגב. צילום: לנה גומון העיניים – איבר הראייה האנושי, שאומרים עליו שהוא "חלון לנשמה", הוא הרבה יותר מכך באמנות – הוא מבט, סימן, דימוי, ואפילו כוח מיסטי.
לאורך ההיסטוריה, אמנים רבים שבו וחזרו לעסוק בעין: מפיקאסו ועד רנה מגריט, דרך האמנות הסוריאליסטית ועד תרבויות עתיקות שהאמינו ב"עין הרע" והשתמשו בקמעות עין להגנה.
בתערוכתה החדשה במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע, "חן שיש: תאווה לעיניים", האמנית הוותיקה והייחודית ממשיכה לחקור את מוטיב העין בעבודתה — מחקר ויזואלי ופואטי בן שלושה עשורים.
כפי שמרמז שמה של התערוכה, מדובר ביצירה מהפנטת ומסנוורת. חמש עיני ענק באורך של ארבעה עד חמישה מטרים עוטפות את הצופה מכל עבר – ההרגשה היא שלא רק הצופה מביט ביצירה, אלא היא מביטה בו.
"העין היא קודם כל מים", אומרת שיש. "היא רטובה, היא בתוך נהר. אני לא יודעת איך אנשים לא רואים את זה. העין היא תמיד עם דמעות, גם כשהן לא נראות".
בעולמה של שיש, מהאמניות הבולטות והייחודיות באמנות הישראלית העכשווית, העין איננה רק אמצעי פיזי לראייה. היא סמל מיסטי, ישות חיה, לעיתים קדושה ולעיתים מזויפת, תמיד טעונה באנרגיה. העין בעבודותיה משמשת גם כקמע, כזיכרון, כמחסה.
"אנחנו צריכים לשמור על העיניים שלנו", היא אומרת, "הן שומרות עלינו. זה לא רק העין החיצונית – זה גם העין הפנימית. עם מה הנשמה שלך תקום בבוקר?".
יח"צ, חן שיש, תאווה לעיניים במוזיאון הנגב. צילום: לנה גומון סירות של דמעות והעולם הפנימי
בראיון עימה שנכלל בספר התערוכה, האוצר רון ברטוש מבקש להעמיק בממד הרוחני והתרבותי של העין, והוא פוגש את שיש במקום אישי מאוד.
היא מתארת ילדות שצמחה מתוך מיצג אינסופי של פולקלור חזותי: "בתשעה באב שמנו אבנים מתחת לכרית, בחודש ניסן כיסו את המראות בעלים ירוקים. מכל ארון נופלת עליי חסה, כרפס. הכל מסנוור, הכל פיזי, הכל מיסטי".
האמנית, ילידת צפת, ספגה לתוכה את עושר המסורת הטוניסאית מבית הוריה, ועם השנים עירבבה אותו עם העולם המערבי שהכירה בחייה בפריז, לונדון וברלין, ולבסוף תל אביב. התוצאה היא קולאז` סוער של צבע, זהב, רישום וציור – שפה ייחודית המזוהה עם אמנית, שבנתה קריירה מרשימה לאורך שלושה עשורים.
"העיניים הגדולות הפכו לסירות שצפות ומלאות דמעות", מגלה שיש בסיור בתערוכה. "הדמעות מלאות מים, הן מקור החיים והשפע, והן גם נראות כמו אבני חן".
בתוך כל אישון בעבודות ציירה והדביקה ניירות כדי ליצור עולם פנטסטי המזכיר גן עדן פרטי. יש שם נחש, תנין, כרובים (מלאכים), לווייתנים, וחיות שבעצמן בוכות – כולם חלק מהמיתולוגיה הפרטית של האמנית.
יח"צ, חן שיש, תאווה לעיניים במוזיאון הנגב. צילום: לנה גומון מעניין לגלות שדרכה האמנותית של שיש החלה דווקא במיצבים, ורק מאוחר יותר, כשנעה בין הארץ לחו"ל, גילתה את הנוחות של העבודה על נייר.
"נסעתי לרומא, התאהבתי, הסתובבתי בין לונדון לפריז תוך כדי שאני משלימה תואר שני באמנות בבצלאל," היא מספרת. "מיצבים היו פתרון נוח, כי אני בונה הכל במקום, לא סוחבת איתי כלום, ובסוף מפרקים הכל. אבל אז גיליתי שאפשר לעשות רישומים על ניירות קטנים ולהכניס למזוודה, ומאז הפכתי לאמנית של נייר".
העסוק שלה בעיניים החל ב-2003, בתערוכה בגלריה `הגר` ביפו. "אחרי שיצאתי מהפרובינציה, ראיתי את העולם, חייתי בבירות אירופה ודיברתי שפות שונות, יכולתי לפגוש את המבט הפתוח יותר, את נקודת המבט הרחבה, ויצרתי סדרות של קולאז`ים של עיניים."
מאז, העין הפכה כאמור למוטיב מרכזי ביצירתה, ובתערוכה הנוכחית היא מגיעה לשיא חדש בצורת עיניים ענקיות שמוגדרות כ"פורמט חדש" מבחינתה.
בצבעוניות העזה בולטים ורוד, כחול של מים אידיליים, אדומים, וכמובן הזהב שאימצה בהשראת ביקוריה באיטליה, בתי הכנסת בצפת ובשכונות פקיסטניות בלונדון. העושר החזותי והנדיבות בפרטים יוצרים תחושה של שפע ואופטימיות, ומציעים לצופה מפלט מהמציאות אל עולם פנטסטי ומרהיב.
"רציתי ליצור בריאת עולם חדשה משלי," מסכמת שיש, "מתוך תאווה להישאר בחיים, ליצור גן עדן פרטי של שמחת חיים".
התערוכה תוצג עד ה-17 במאי, ומלבד המוזיאון הנפלא הזה שמושך אליו קהל רב, היא הזדמנות נדירה לחוות אמנות מהפנטת, אפילו מכשפת, של אמנית בעלת שפה ייחודית המשלבת אקספרסיביות והשפעות תרבותיות מגוונות.
חן שיש – תאווה לעיניים. אוצר: רון ברטוש
מוזאון הנגב לאמנות, רחוב העצמאות 60, באר שבע
מוזאון הנגב לאמנות, רחוב העצמאות 60, באר שבע
