שולמית עזר. צילום: סוזן לויבפעם ה-16, יריד "צבע טרי" יצא לדרך השבוע (21-26 במאי) בלוקיישן מיוחד – המרכז הטכני קרמניצקי 7 בתל אביב, מתחם לשעבר של חברת החשמל. השנה, יותר מתמיד, זה לא סתם יריד אמנות. זוהי תמונת מצב של דור שלם שמנסה להבין מה קרה לו – ומוצא את התשובות בצבע.
המעבר מההאנגר הקר והמתועש לעולם של יצירה וצבע מרגיש כמעט סוריאליסטי. אבל אולי בדיוק זה הנקודה: במקום שנועד לחשמל ואנרגיה, נולדת עכשיו אנרגיה מסוג אחר לחלוטין – זו של יצירה שמנסה לתת משמעות לבלתי נתפס.
יח"צ. מיצב הוידיאו של אורי שיפרין ענבי ומיכאל שבדרון251 דגלים צהובים ניצבים בכניסה כחלק ממיצב הוידיאו "בין חיים למוות" של אורי שיפרין ענבי ומיכאל שבדרון, שנוצר בשיתוף מטה החטופים.
המיצב צולם בנקודה שבה מי הירדן מתמזגים עם ים המלח – המקום הנמוך ביותר בעולם, נקודת מפגש סימבולית בין חיים ומוות. זוהי הצהרת פתיחה שכאילו אומרת: כל מה שתראו כאן נולד מהכאב הזה, אבל גם מהרצון להמשיך לחיות.
יח"צ. אלון גמאמיצב נוסף שמקבל את פני המבקרים הוא ציור קיר גדול של גמא אלון, מאמני החממה של "צבע טרי" לשנת 2025, שצויר בצבעי חברת טמבור וחושף פרשנות עכשווית לנוסטלגיה ישראלית, בהשראת גוונים המייצגים את רוח התקופות השונות בתולדות המדינה.
אמני החממה – זיכרון ומציאות
ממגוון היצירות המעניינות אציין את אריחי הקרמיקה של נועה זונשטיין המצוירים בטכניקת המיולקה שמקורה באי מיורקה. זונשטיין לוקחת תצלומים משפחתיים כמו פיקניקים מתקופת קום המדינה ומעבירה אותם לאריחים שנצבעו לכחול בתנור הקרמיקה. יצירותיה מעבירות את הנוסטלגיה ושימור הזיכרון של ארץ ישראל היפה והטובה.
מאי פולק, אומנית גובלן מעבירה בטכניקה עמלנית נוף אורבני תל אביבי מאזורי מסחר שאנו עוברים על פניהם ללא תשומת לב. עבודה מעוררת השתהות והשתאות.
שושי זק שמגיעה מעולם התיאטרון והחלה לצייר בעשור האחרון מציגה סדרת ציורי בתים על צלחות מחוררות בסגנון מתקתק, רומנטי, קיטשי הבאים כדימוי לבית שיכול להישבר ולהיסדק לאחר השבעה באוקטובר.
דפנה סרוסי מציגה סדרת תצלומים הנראים כתמונות טבע דומם מהמאה ה-17. בטכניקת לייף פיינטינג היא לוקחת פירות, ירקות, פרחים ואגרטלים ובחדר מוחשך בצילום בחשיפה ארוכה ובהארה עם פנס על חלקים מסוימים היא יוצרת עבודות מעורפלות ומסקרנות.
יח"צ, ורוניקה ברנרדורוניקה ברנרד אומנית ילידת ברית המועצות מציגה מיצג צבעוני בפיסול רך מטקסטיל שהיא אוספת המתכתב עם המבנים הארכיטקטוניים בסנט פטרסבורג.
כמו כן היא מציגה דמויות צבעוניות מגבס המתארות את האנשים החיים בשכונת הדר בחיפה, שלצידם היא מציגה פסיפס גדול מימדים המורכב מאריזות מזון.
יח"צ. שדה הקוצים של דורון אדוריאןכשהבית הופך לזיכרון והזיכרון הופך לציור
אם תרצו להבין איך נראית פליטות פנימית דרך עיני אמן, הגיעו לפגוש את דורון אדוריאן. היא יוצרת היום בחדר קטן וחסר חלונות בקומה מינוס 2 במתחם "המקרר" בתל אביב – מקום שהפך עבורה למקלט בכל מובן המילה. "זה מקלט. זה בונקר", היא אומרת על הסטודיו החדש שלה, כאילו מתארת לא רק מקום פיזי אלא מצב נפשי.
הסיפור שלה מתחיל ב-6 באוקטובר, כשהחיים עדיין היו נורמליים. מאז השבעה באוקטובר, כשהתעוררה להודעה על ביטול תערוכה בגליל בגלל "המצב הביטחוני", היא לא חזרה הביתה לקיבוץ שדה נחמיה. "חברים שנשארו בקיבוץ התחילו לשלוח לי צילומים של הקוצים", היא מספרת.
"מצאתי את עצמי בסיטואציה הזויה לחלוטין", היא ממשיכה, "אני בבונקר במרכז תל אביב, יושבת בחדר ללא חלונות, מסתכלת דרך האייפד על תמונות מהצפון ומציירת על קנבסים ענקיים את הנוף הפתוח".
זוהי אולי התמונה הכי מדויקת של המציאות הישראלית ב-2024: אנשים שמנסים לשמר זיכרונות של בית דרך מסכים, מתוך מקומות שהפכו למקלטים.
בציוריה מככבים שלושה קוצים: גדילן, קיפודן וגזר קיפח. אבל אלה לא סתם קוצים – הם הפכו לסמל של משהו הרבה יותר עמוק. "זה צמח שגדל בשוליים של הדרך, ויש בו חוסן מאוד גדול", היא מסבירה.
"החוויה הזאת של הקוצים מדברת על חוויה של שוליים, של לגור בצפון הארץ, בקיבוץ. וגם לחיות על הגבול". כשהיא אומרת את זה, מבינים שהקוץ הוא לא רק צמח – הוא הישרדות, הוא זהות, הוא הסיפור של עם שלם שגדל "בשוליים של הדרך".
יח"צ. צילום: אמיתי חיוןכשהצלקות מספרות על תקווה
אמיתי חיון יודע משהו על הפיכת כאב לאמנות הרבה לפני השבעה באוקטובר. הוא מציג את סדרת התצלומים "סימנים מבשרי טוב" – עבודה שנוגעת במקום הכי רגיש שיש ושדורשת אומץ רגשי אדיר, גם מהאמן וגם ממשפחתו.
לפני כ-20 שנה, כשחזר עם משפחתו מחופשה בסיני, רכב פתח עליהם באש. אמו נפצעה קשה ואחותו נפצעה באורח קל עד בינוני.
במקום להסתיר את הצלקות או לנסות לשכוח אותן, חיון בחר לעשות איתן משהו יפה. הוא מקם דגיגונים קטנים על גבי הצלקות שנותרו לאחותו מהפיגוע.
"דגים הם סמל למזל, שפע וברכה בשלל תרבויות", הוא מסביר, "וגם הצלקת בעצמה סימבולית בעיני, כי היא מסמלת את הטרגדיה והטראומה, אבל גם את הריפוי". זהו משהו שרק אמן יכול לעשות: לקחת את הדבר הכי כואב ולהפוך אותו לדבר הכי יפה.
יח"צ. עבודותיו של אבי בן שושן. צילום: עומר פרידמןדור שלא מפחד מצבע
ואז, באמצע כל הכובד הזה, קורה משהו מפתיע. במתחם "עיצוב טרי" בחרו 44 מעצבים ומעצבות צעירים להציג פרשנות צבעונית ואופטימית למציאות הישראלית. ההבדל בטון מוחש מיידית – כאילו עוברים מחדר אבל לחדר של חגיגה. אבל זה לא ניגוד – זה המשך. זה הוכחה שגם אחרי הכאב הכי גדול, החיים ממשיכים, והם דורשים צבע.
אבי בן שושן הוא דוגמה מושלמת לדור הזה. הוא מציג במסגרת המותג ABS Objects כלי קרמיקה בהשראת ההיסטוריה הישראלית. אבל לא ההיסטוריה המתוחה והמאופקת שאנחנו מכירים – משהו הרבה יותר חי ונגיש.
"כשאנשים יראו את זה, הם פשוט כבר ידעו על מה הם מסתכלים", הוא מסביר. "הם ראו את המבנים או את הסגנונות או את הסמלים האלו. זה יהיה משהו שכבר נמצא לנו ב-Back of the mind". זוהי ישראליות שלא מתביישת בעצמה, שלא מסבירה יותר מדי, שפשוט קיימת.
יח"צ. המנורה הנוזלית של אליה בלוך. צילום: יובל אורבךלעומתו מציגה אליה בלוך גישה שונה לחלוטין לחומר. היא מביאה את "הזולגות" – מנורות מזכוכית שנראות כנוזלות.
"אני ממש נותנת לחומר להיות מה שהוא רוצה להיות", היא מתארת. "אני רוצה שאנשים ישמחו כשהם יראו אותם". במשפט הפשוט הזה יש משהו כל כך מרפא. אחרי תקופה שבה הכל הרגיש מוכתב ומאולץ, לתת לחומר "להיות מה שהוא רוצה להיות" זה כמעט מהפכני.
יח"צ. גיא מגידס. צילום: איה וינדגיא מגידס הולכת על זה עד הסוף ומביאה את VIVID Collection – מוצרי טקסטיל שקופים וצבעוניים לבית ולחדרי ילדים.
"רציתי ליצור משהו שהוא רק פאן ויפה", היא מספרת, "מוצרים פשוטים שיכולים להעלות חיוך ולשלב צבע בחיים שלנו".
"רק פאן ויפה" – איזה מושג מהפכני בתקופה שבה הכל צריך להיות משמעותי ורציני ומעמיק. לפעמים המהפכה הכי גדולה היא לעשות משהו יפה בלי להצדיק למה.
יח"צ. טקסטיל צבעוני של שלוה גוטליב. צילום: שי הנסבשלוה גוטליב מייצגת משהו אחר: פרקטיות שנולדת מתוך מציאות מורכבת. היא פיתחה פתרונות עיצוביים לאנשים שעוברים דירות רבות – טפטים ומדבקות רב-פעמיים. זה לא סתם עיצוב – זה עיצוב שמתמודד עם המציאות הישראלית של חוסר ודאות, של אנשים שלא יודעים איפה הם יהיו בחודש הבא.
"הדברים שאני מייצרת הם לא רק פריטים לבית, הם גם סוג של תמיכה בעסקים המקומיים", היא מדגישה. גם כאן – המחשבה על הקהילה, על החיבור, על זה שאנחנו לא לבד.
מנגד, מיכל רוזן אילן מייצגת מעבר מעניין מהטכנולוגיה אל הטבע, ומראה שגם בעולם הדיגיטלי שלנו עדיין יש מקום לחזרה לחומרים הבסיסיים והטבעיים.
יח"צ. הכלים של סטודיו cotta. צילום: מידן גיל הרושאמנות משותפת וכדים מקועקעים
שני פרויקטים ביריד מראים שאמנות זה לא רק ביטוי אישי – זה גם יכולת ליצור יחד. המעצבות אביה חיימי ואביב לה-עוז כליף מסטודיו cotta יצרו עם המאייר עדן כליף קיר של 365 כלים קרמיים.
כל כלי הוא חלק מיצירה שלמה שכליף צייר, וכשהכלים מוצבים יחד, הם יוצרים דימוי אחד רחב יריעה. זוהי אמנות שרק יכולה להתקיים בשיתוף – אף אחד לא יכול לעשות אותה לבד.
"בעבודות אנחנו מפתחות שיחה בין יחיד לסדרה", מסבירה חיימי. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו: שיחה בין היחיד לקבוצה, בין האני למחנה.
יח"צ. הכלים של טליה לובטון. צילום: טליה לובטוןטליה לובטון הולכת על הרעיון הזה למקום עוד יותר מפתיע. היא יצרה סדרה של כדים מקועקעים בשיתוף עם ארבעה מקעקעים: ג`ני פוקריבאילו, נועה מרגלית, עומרי גולדזק ועמית קפלן.
"אם בני האדם משתמשים בקעקועים כדי לבטא את זהותם, עברם וחלומותיהם, למה לא להחיל את הגישה הזאת על כד מעור?", היא שואלת. זוהי שאלה שרק ישראלית יכולה לשאול – המקום שבו הכל אישי הופך לפוליטי, שבו כל סמל נושא היסטוריה.
יח"צ. מתוך “קיר ירוק/ 2050" של רוני דואק. צילום: תום שקדנבואות אקלימיות ופרויקטים חברתיים
רוני דואק, זוכה פרס ישראל, מביא נקודת מבט שמתעלה מעל המציאות הישראלית הקרובה. הוא מציג את "קיר ירוק 2050" – עבודת וידיאו גדולת מימדים שמתעדת את מומחית הגינון אדר קדוש בטיפול יומיומי בקיר ירוק, כמטאפורה הפוכה להתנערות האנושות ממשבר האקלים.
בשולי המסך מתעדכנים מדדים כלכליים בדיוניים של שנת 2050, שבהם סוחרים במשאבים חיוניים כמו חמצן ואוויר נקי. זוהי התזכורת שאפילו במציאות הישראלית הקשה, יש עוד איומים גדולים יותר ארוכי טווח. אבל גם כאן, הפתרון שהוא מציע הוא לא פוליטי – הוא יפה. לטפל בצמח אחד כל פעם.
רוקפקס מנדל וד"ר מרק ארנא מציגים פרשנות אחרת לחלוטין למציאות המורכבת בפרויקט "ותחזק ידי ויעקב" – ספר מצויר שמתמודד עם השאלות הקשות דרך קומיקס. זוהי דרך נוספת לגעת בנושאים רגישים – לא דרך ציור או פיסול, אלא דרך הסיפור המצויר שיכול להגיע למקומות שאמנות אחרת לא תמיד מגיעה אליהם.
יח"צ. מתוך פרויקט "הגלויה הסודית"וכמובן גם השנה "הגלויה הסודית" – פרויקט הדגל החברתי של היריד הוקדש השנה לנפגעי השבעה באוקטובר. כל ההכנסות יועברו לעמותת ICF "עטופים באהבה", התומכת בילדים וצעירים שאיבדו הורה בשבעה באוקטובר. התרומות נועדו לפעילויות שיקומיות, חינוכיות ותרפויטיות בתחומי האמנות והתרבות.
הפרויקט נערך בחסות ענקית המובייל-גיימינג "פלייטיקה". לאורך 15 שנות הפרויקט נמכרו כ-12 אלף גלויות וגויסו כמעט 3 מיליון שקל למטרות חברתיות.
במתחם גם מציגה דלק מוטורס רכב BMW M850 GRAN COUPE בעיצוב האמן הנודע ג׳ף קונס – היחיד מסוגו הנמצא בארץ, מתוך מהדורה מוגבלת של 99 רכבים בלבד שיוצרו בעולם ומוצע למכירה פומבית שקטה.
כמו כן מציגה דלק מוטורס בשטחי החוץ של התערוכה את המיני MINI ACEMAN החדשה, הרכב החשמלי הראשון של המותג האייקוני שנבנה על פלטפורמה ייחודית. זהו הוכחה שאמנות יכולה להיות לא רק ביטוי אלא גם פעולה, לא רק יופי אלא גם תיקון.
זיכרון שמחבר
לזכרה של מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות במכללת ספיר שהלכה לעולמה בתחילת אפריל, מוקדש חלל מיוחד עם עבודת וידיאו מתערוכתה האחרונה ופודקאסט בו היא משוחחת עם יפעת גוריון, מייסדת היריד, על אמנות, יצירה וחיים בעוטף לאחר השבעה באוקטובר. זה לא רק זיכרון – זה המשכיות. זה הוכחה שהאמנות ממשיכה גם כשהאנשים שיצרו אותה כבר לא איתנו.
יריד "צבע טרי", ביסודן ובניהולן של שרון טילינגר ויפעת גוריון, מתקיים בחסות קבוצת הראל ביטוח ופיננסים וחברת הביטוח ZURICH, בשיתוף עיריית תל אביב-יפו. זוהי הוכחה שגם בשנה הכי קשה בתולדותיה של מדינת ישראל, האמנות הישראלית לא רק שורדת – היא משגשגת, יוצרת ומחברת וממשיכה ליצור יופי מתוך כאב.
