יח"צ. האלי פנסר, נשים מצריות מתוך הסדרה היהודים האחרונים במצרים, קהיר, מצרים, 1992ביום רביעי, ה־4 ביוני, נפתחה במוזיאון אנו – מוזיאון העם היהודי – תערוכת צילומים יחודית הנושאת את הכותרת "20&20 עדשה משלה". התערוכה מציגה צילומים של אמניות צילום יהודיות מרחבי העולם.
שני מאפיינים ייחודיים לתערוכה: האחד, מדובר בצילומים של נשים יהודיות מכל העולם; והשני, שילוב בין־דורי הכולל 20 צלמות מהמאה הקודמת בדגש על תקופת מלחמות העולם וביניהן, וכן 20 צלמות עכשוויות בנות זמננו.
המוטו הוא החוט המקשר בין צלמות שנולדו אל תחילתה של המאה הקודמת והיו חלוצות הצילום האומנותי – לבין ממשיכות דרכן, אמניות הצילום בנות ימינו.
מדובר בצלמות פורצות דרך שהפכו את הצילום ממלאכה לאומנות והרחיבו אותה לצילומי אופנה, צילומי רחוב, עיתונות ועוד. מאז נכנסו לתחום צלמים יהודיים גברים שדחקו אותן לשוליים.
יח"צ. גרטה שטרן, חלום מס 5, בקבוק מהים, 1950 © עזבון גרטה שטרן. באדיבות גלריה חורחה מארה – לה רוש, בואנוס איירס, ארגנטינהבמהלך הפתיחה הציגה אורית שחם גובר, האוצרת הראשית של המוזיאון, סקירה היסטורית קצרה שהיא נדבך חשוב ובלתי נפרד בהבנת עוצמתה וכוחה של התערוכה ושל הצלמות גם יחד. כדבריה: "התערוכה נולדה ממקום של תיקון".
היא הרחיבה על התיקון ההיסטורי הנדרש לאמניות הצילום פורצות הדרך, שעם עליית הנאצים נאלצו לברוח על נפשן, כאשר רובן הניחו בארצות המקלט את הקריירה המצליחה בצד, ושמן נמחק ונשכח מתולדות הצילום.
שחם גובר תיארה נשים ש"היו נשים עצמאיות כלכלית וחברתית, שלא היו זקוקות לגבר מפרנס או למשפחה שתגדיר אותן", והן היו צריכות לשבור לא את תקרת הזכוכית אלא את "תקרת המרתף שבה נכלאו במשך אלפי שנים".
לתיקון הזה בפועל אחראים האוצרים מיכל הומינר ואסף גלאי, שעשו עבודה נהדרת בבחירותיהם ובמלאכת האיסוף, כמו גם בעיצוב הצגת תצוגי הצילומים.
יח"צ. טרודה פליישמן, ברטה ריידינגר, רקדנית, וינה, אוסטריה, 1929, באדיבות אוסף אוסטליכט, וינה, אוסטריהבפתיחה נכחו כל בעלי התפקידים הבכירים של המוזיאון, ואורח חשוב בה היה שגריר אוסטריה ניקולאוס לוטרוטי, שנשא דברים בשל מוצאן האוסטרי של שש מתוך עשרים האמניות פורצות הדרך, שנולדו, התחנכו והתפתחו באוסטריה או פעלו בה מקצועית.
השגריר פירט במיוחד על האמניות טרודה פליישמן ומריה אוסטריה, תוך שהוא מעלה על נס את פועלן, נחישותן ואומץ הלב של היוצרות. אוסטריה גם תמכה בתערוכה, ובדבריו ציין השגריר את אירועי השואה ואירועי ה־7 באוקטובר והדגיש את הסולידריות של אוסטריה בהקשר זה.
קולקציית התערוכה לוקטה ממקומות רבים מעבר לים ובארץ, כמו דיוקן עצמי בגיל 18 של הצלמת דורותי בוהם, שצולם באנגליה ב־1942 ובאדיבות עזבונה; דיוקן עצמי של לוטה יעקובי מארה"ב, 1930; או דיוקן גרטי דוייט של טרודה פליישמן, שהגיע מאוסף גלריית הדיוקנאות הלאומית בלונדון.
נוסיף לכך את צילום הדיוקן העצמי של גרטה שטרן מ־1970, שהגיע מגלריית חורחה מארה־לה רוש בבואנוס איירס, ועוד ועוד צלמות פורצות דרך לזמנן.
יח"צ. איווה, ללא כותרת, דימוי פרסומי לקרם, 1937` אוסף ההיסטוריה והאמנות אין ספק שמעניין מאוד ומסקרן העיסוק בדיוקן העצמי, שאפיין את עבודות הצילום של המאה הקודמת, כאילו הן רצו לומר: הנה, זו אני – ואני כאן! מעבר לדיוקנאות מוצגים צילומים המתארים סיטואציות מחיי היום־יום וסיטואציות אנושיות, כמו הווי החיים החרדי בארץ ובקהילות בחו"ל, וצילום של פרידה קאלו תחת הכותרת "פרידה קאלו שוכבת במיטה בקאסה אזול" של ג׳יזל פרוינד.
מכל הדיוקנאות העצמיים צד את העין צילום הדיוקן של קלוד קאהון – השתקפות במראה – שקשה שלא להבחין בו, והוא פורץ דרך בכל מובן: מסתורי, סוריאליסטי, והביזאריות שלו יוצרת מראה של עבודה מודרנית שצולמה לא מכבר.
על קאהון (1894–1954) הצרפתייה ראוי להתעכב באופן מיוחד: אמנית לסבית שעסקה בצילום, כתיבה, תיאטרון ופיסול. היא הייתה ידועה במראה האנדרוגיני שלה שקרא תיגר על הנורמות המגדריות של תקופתה, עד כי ב־2007 אצר דיוויד בואי תערוכה של עבודותיה בסמינר התיאולוגי הכללי בניו־יורק.
יח"צ. מריל מייזלר, הטאץ האחרון של שונה ברוק, האוס אוף יס, בושוויק, ברוקלין, ניו יורק, ארהב, מאי 2022קאהון הייתה חברה בקולקטיב אנטי־פשיסטי, ובמהלך המלחמה ביצעה יחד עם בת זוגה פעולות תעמולה מחתרתיות נגד הכיבוש הנאצי. אז אם היא לא פורצת דרך אגדית, מי כן…? אני מצדיעה לה!
אם בצילומים המודרניים עסקינן, נזכיר את הצילום האייקוני של מדונה בתחילת דרכה מ־1982, שצולם על ידי הצלמת דבורה פיינגולד, אשר צילמה גם את לאונרד כהן וסוזן וגה (1989) ואת שון קולווין (1987). היא גם זו שצילמה את הזמר פרינס ב־1979 עבור המגזין בו עבדה, והצילום מלווה בסרטון נחמד בו היא מספרת על נסיבות הצילום.
הסיפורים סביב הצילומים והרקע להם מתוארים בסרטונים ובראיונות מרתקים עם האמניות שעבודותיהן מוצגות. כל אמנית צילום עכשווית נתבקשה לבחור צלמת פורצת דרך ולמצוא את הקו המחבר ביניהן, ובחירתן מוצגת בסרטונים.
עוד מוצגים צילומים הקשורים בתולדות המדינה, כשהבולטים בהם הם חיים ויצמן ואלברט איינשיין של לוטה יעקובי, והצילום מכמיר הלב בן ימנו שכותרתו "רייצ׳ל וג׳ון גולדברג־פולין ביום ה־83 לחטיפת בנם", הוריו של הרש פולין, גיבור ישראל שנרצח במנהרות החמאס.
יח"צ. ליזט מודל, קפה מטרופול, ניו יורק, ארה"ב, סביבות 1946, הגלריה הלאומית של קנדה, אוטאווה. 1946ניתן לראות בתערוכה גם חלונות ובהם מוצגות מצלמות מן המקור מתחילת המאה הקודמת המסבירות לעין ומזכירות כיצד כל זה התחיל.
לנעילת הפתיחה הזמרת הנהדרת נינט הנעימה בקולה הרם והצלול את האירוע, ושירתה ונגינתה השתלבו בהרמוניה מלאה שהרטיטה את הלב.
קצרה היריעה מלהכיל את העושר והרב־גוניות של הצילומים המוצגים בתערוכה 20&20, הן של דור פורצות הדרך והן של דור הצלמות העכשווי.
זהו סיפור העם היהודי, עם של מחדשים ופורצי דרך לאנושות כולה. הפעם זהו סיפורן של הנשים, שיר הלל לנשים היהודיות שתרומתן אדירה לא רק בתחום הצילום אלא גם בהיבט החברתי המשתקף מהעבודות. כדי לספוג את המסרים והרוח השורים שם צריך פשוט לבקר בה.
טיפ קטן: זו הזדמנות לרדת ולהציץ גם בחדר של קודקס ששון – התנ"ך השלם העתיק בעולם בן מעל 1,100 שנים – אשר חיכה בכספת להצגתו בשל המלחמה הבלתי צפויה. הספר מרגש ביותר, וסמלי שתצוגתו החלה כמעט במקביל לתערוכה, כמרמז על החוט המקשר בינו לבין התערוכה.
במשפט אחד ניתן לסכם: זו תערוכה שאסור לפספס! היא מרתקת, מעוצבת להפליא ועושה כבוד גדול לאמניות הצילום פורצות הדרך והרבה גאווה יהודית.
אישית יצאתי בתחושת העצמה מהנשים הללו בתיבול נחישות והשראה. ותודה שפרצו עבורי את הדרך – זהו מגש הכסף של העצמאות הנשית – והיא לא מובנת מאליה.
