יח"צ. X-IT. קצר מיזיקל. צילום: יוסי צבקר
פסטיבל תיאטרון קצר הוכיח שוב שהוא לא רק חגיגה של יצירה מקומית, אלא שיחה מתמשכת על מי שאנחנו, לאן אנחנו הולכים, ומה אנחנו מנסים לומר אחד לשני בין השורות.
פסטיבל תיאטרון קצר, שנערך זו השנה ה-27 במתחם צוותא, הפך מזמן לאחד המוקדים החשובים בישראל ליצירה תיאטרונית עכשווית.
זהו אירוע שמעניק במה ליוצרים צעירים ומנוסים כאחד, כאלה שמעזים לבחון מחדש מה אפשר לספר בתוך זמן קצר וכיצד זמן קצר יכול דווקא לחדד אמירה.
מאחורי הבחירה האמנותית עומדים עדי גורל ומולי שולמן, שמובילים השנה לראשונה את הפסטיבל, שבחרו מתוך מאות מחזות את אלה שבראייתם מהדהדים את שאלות התקופה: מה קרה לנו? איפה אנחנו בתוך המלחמה ובמה שבא בעקבותיה? איך ממשיכים קדימה ולאן?
לצידם עיסוק בחיי היומיום: זוגיות, מחויבות, אהבה, פרידה, רווקות מאוחרת, וגם סאטירה בועטת שלא משאירה אף אחד אדיש.
"רצינו להשמיע את הקולות שמרכיבים את תמונת הזמן הנוכחית, בקצרה ובדייקנות", הם מסבירים.
מסע בין חשיפה אישית, מוזיקה חיה ושפה בימתית חדשה
מה שמאפיין את פסטיבל 2025 הוא לא רק ריבוי היצירות, אלא הכנות שיש ביצירות. זו אינה כנות עטופה בסיסמאות, אלא כזו שעולה מתוך יוצרות ויוצרים שבחרו להיחשף, לפעמים להצחיק ולפעמים להכאיב ובעיקר לומר משהו על עצמם ועל החיים במדינה הזו – כאן ועכשיו.
השנה הרחיב הפסטיבל את גבולותיו יותר מתמיד: לצד המקבצים המסורתיים של מחזות בני כ-20 דקות, נוספו מסגרות חדשות, יצירות אישיות אוטוביוגרפיות ובעיקר: כניסתו הרשמית של אולם בר גיורא כמרחב שמארח מיוזיקלס קצרים בליווי מוזיקה חיה.
במרכז הפסטיבל השנה שלושה מקצרונים:
מקצרון 1 – תיאטרון קצר: ארבע יצירות שנולדו מהנחיה פשוטה "יצירה בהשראת שיר", אך התפתחו למחזות שבוחנים פחד, פרידה, אובדן, וגם את המקומות שבהם הכאב אינו סוף אלא התחלה.
מקצרון 2 – קצר אישי: במסגרת המקצרון ארבע יצירות שבהן היוצר הוא גם השחקן וגם הדמות הראשית.
היצירה מסתמכת על חומרים אישיים, לעיתים אינטימיים או מביכים, ומשלבת וידאו-ארט שמרחיב את המציאות. בניגוד למחזות קצרים שמסתמכים על עלילה בדיונית כתובה מראש, כאן העולם הפרטי של היוצר הוא החומר הגולמי: זיכרונות, פרידות, חרדות, ניסיונות להבין מהותם.
היצירות במסגרת אישי קצר קטנות בממדים אבל עשירות בעומק רגשי. כל אחת מהן בחרה לגעת בפצע אחר, בזיכרון אחר, ובמקום שבו החיים הפרטיים הופכים לשיחה ציבורית.
"רוקדת על כל החתונות" – תיעוד עצמי על רווקות, שייכות ומה שביניהן
במופע זה הדס נוימן פותחת את אלבום החיים שלה דרך חתונות של אחרים. בעזרת סרטונים, זיכרונות וציניות חכמה, נוימן מסבירה מדוע היא "מעדיפה לעמוד מול הרבה אנשים ולא לעמוד מול בן אדם אחד".
היא בוחנת את המקום שבו רווקות הופכת לאמירה חברתית. היא מתמודדת עם הפער בין הרצון להשתייך לבין הצורך להישאר נאמנה לעצמה, ובתוך כך מציירת דיוקן עדין ומצחיק של אישה שמסתכלת על כל החתונות מהצד ומנסה להבין איפה בדיוק הצד הזה ממקם אותה.
המופע מצליח לשלב וידוי, תיעוד והומור – תערובת שנוגעת במקום מאוד חשוף: הרצון להיות חלק ממשהו, והפחד להתפשר על משהו שהוא לא שלך. וכמו תמיד, הצחוק הוא אחד הכלים החזקים ביותר להתמודדות.
"פרויקט חיה" – מסע של הבנה עצמית דרך ארכיון דיגיטלי של אהבה
מרט פרוחומובסקי בוחר להעמיד את הלב שלו בראש הבמה. באמצעות קבצי דרייב שהפכו למוזיאון של קשר שכבר לא קיים, הוא עובר רגע אחרי רגע על שברי האהבה שנשארו אצלו.
אין פה דרמה מוגזמת, רק אדם שמנסה להבין איך סיפור גדול התפרק, ומה זה משאיר אחריו. זה אדם שעומד מול הקהל ומנסה להבין שלב שלב מול היומן והתמונות את מה שהלב שלו עוד לא הצליח לעבד.
המינימליזם של המופע הוא בדיוק מה שהופך אותו למרגש כל כך.
יח"צ. לך תסביר. קצר אישי. צילום: יוסי צבקר
"לך תסביר" – שפה תיאטרונית שהיא כתב חידה על זהות ושייכות
דור רגב ביצירה אוטוביוגרפית שמנסה להסביר את צמד המילים:IT`S COMPLICATED. רגב מציע הצצה לעולמו הפנימי דרך שאלה אחת קטנה שמטלטלת אותו: איך מסבירים את המקום שממנו הוא מגיע?
על הבמה הוא יוצר מסע הזוי-פיוטי של מסכות, דמויות וסמלים, שמתארים את המאבק שלו בין הרצון להיות חלק לבין התחושה שהוא תמיד טיפה בחוץ.
זהו מופע על מורכבות, כזו שאין לה תשובה אחת, אלא ניסיון מתמשך לנסח את מי שאתה בתוך מציאות שלא מפסיקה לדרוש הסברים.
היצירה שכבר מתחילתה מציגה מציאות מוכרת-לא-מוכרת הולכת ומקבלת עומק, ופצעים עמוקים מתחילים להיפתח מול הקהל.
יח"צ. איך להיפרד ב20 שניות. קצר אישי. צילום: יוסי צבקר
"איך להיפרד ב-20 דקות" – המפגש בין טיפול, מתיקות וכאב יומיומי
יעל בר שביט ומיכל זיס לוקחות שתי פרידות "קטנות": מרכב ישן ומפסיכולוגית מטפלת שנשארים יותר מדי שנים בחייהן והופכות אותן לשיקוף מדויק של כל פרידה שאי־פעם ניסינו לדחות.
קטעי ההומור מתערבבים ברגעים של אמת, והקהל הופך לשותף פעיל שמנסה לעזור להן להבין מה בדיוק צריך לשחרר. בהדרגה מתברר שהקושי האמיתי לא נמצא ברכב או בטיפול, אלא במה שהן מפחדות לעזוב בתוכן.
מקצרון 3 – קצר מיוזיקל: במה חדשה ורעננה שמצטרפת השנה לפסטיבל – במת הבר גיורא שבמתחם צוותא ומציעה סדרת מיני-מיוזיקלס עם מוזיקה חיה וקורוס, אווירה לילית ושילוב מסעיר של תיאטרון ושירה.
החידוש המשמעותי ביותר השנה היה יציאתו של הפסטיבל מגבולות צוותא אל החלל הסמוך – בר גיורא.
האולם, שמרגיש יותר כמו במת קברט מאשר תיאטרון, מאפשר ליוצרים לייצר מופעים מוזיקליים קצרים, מלאי חיים וקצב, נטולי מגבלות של מקום ומרחב.
קצר מוזיקלי מציג ארבע יצירות "מיוזיקלס קצרים" שמגיעות מעולמות שונים אך חולקות רצון משותף: לספר סיפור דרך שיר, קצב ואנרגיית במה בלתי אמצעית.
הצטרפותו של בר גיורא אפשרה להביא מרחב אחר לגמרי: אינטימי יותר, פחות "ממוסד" ובעל אווירה של מועדון מופעים וכל זאת במרחק נגיעה מהקהל, באווירה אינטימית שמאפיינת את החלל של בר גיורא.
השחקנים במקצרון מפוצצים אנרגיה וכשרון.
היכולת לשיר, לשחק ולהסתובב במרחב של בר גיורא הופך את הצפייה לחוויה 360 שמעלה הרבה חיוכים וצחוקים, אבל גם הבנה שיש פה דור שמציג תיאטרון בועט ולא מתחנף שחושף את מציאות חייו כמו שהיא.
"X-it" – אופרת ראפ על פחד, זוגיות ומרד עצמי
אחד המופעים האנרגטיים והנועזים ביותר שעלו השנה בפסטיבל תיאטרון קצר – נדב עדר מציג אופרת ראפ סוחפת שמשלבת מוזיקה חיה, הומור פרוע ודיוק רגשי מפתיע.
היצירה עוקבת אחר יואב ועלמה, זוג שמרגיש שתקוע בתוך תבנית החיים ה"נכונה" מדי: דירה מסודרת, זוגיות יציבה, חיי שגרה שמכתיבים קצב שהם לא בטוחים שהם רוצים בו.
מתוך המרד בחיים הבורגניים שהם כביכול אמורים לרצות, הם יוצאים למסע לא צפוי שמערער את כל מה שחשבו שהם יודעים על אהבה, מחויבות וחירות אישית.
הקאסט המבריק, ההברקות הטקסטואליות של הראפ, והכימיה המוזיקלית שעל הבמה הופכים את X-it ליצירה שמתפקעת מכישרון, כזו שמצליחה בתוך דקות מעטות לייצר עולם תיאטרוני שלם, מקצבי ומתוחכם, שמבקשת מהקהל לשאול את עצמו עד כמה הוא באמת שולט בסיפור חייו.
נדב עדר, אלינור וייל, עמית שושני, רועי ועקנין, מיקה פילבסקי מציגים מופע מתוזמן בצורה מושלמת, סוחפים את הקהל לתוך הסיפור ולפנייה הבלתי צפויה שלו.
"אשת חיל מי ישמע" – ערב קריוקי שהופך למרד רוחני-אישי
שני ששון, נטע טרוים, טירל יגוני, עדן גולדמן במחזמר שמשלב גוספל יהודי, הומור מגזרי, אהבה, ולבטים על אמונה ומקום בעולם.
הסיפור מתחיל בערב קריוקי לכבוד יום הולדתה של תהילה – דתיה לאומית עם פה ג׳ורה וללא שידוך שחברותיה המאורסות מנסות לשדך לה את הרווק המבוקש של המגזר, אך מהר מאוד הופך למסע של דמות אחת שמבקשת למצוא את הקול שלה בתוך מערכת ציפיות חברתית-דתית.
כוחו של המופע בשילוב בין מוזיקה חיה, טקסט שנוגע במורכבות של נשים בחברה הדתית-לאומית, והיכולת להפוך סיטואציה יומיומית למסע פנימי.
זהו מופע שמזמין את הקהל לצחוק, להתרגש, וגם לשאול את עצמו איפה הוא נותן למוסכמות לנהל אותו ואיפה הוא מבקש להשתחרר מהן.
יח"צ. עוקב של אהבה. קצר מיוזיקל. צילום: יוסי צבקר
"עוקב של אהבה" – המציאות שמתחפשת לפנטזיה
בן זבלודובסקי, שאול אנטמן וסוזאנה פפיאן בקומדיית נונסנס מוזיקלית שעוסקת בפער הרגשי המוכר של דור שלם: הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על אהבה מול מה שקורה באמת.
היצירה לוקחת את הצופים הישר לתוך תל אביב המוכרת: זו של רווקים, משמרות במסעדה, מפגשים מקריים והלב שנדלק בדיוק כשלא תכננת. "עוקב של אהבה" מספר על בן, בחור שחווה יותר מדי חתונות של אחרים ויותר מדי לילות בודדים, עד שהגורל מחזיר לו לחיים את אהבת הנעורים מהתיכון.
מכאן נפתחת שרשרת רגעים מצחיקים ומרגשים, שבהם המציאות והדמיון מתערבבים לכדי סיפור קטן על כמיהה גדולה.
הבחירה להציג את הסיפור דרך מוזיקה קלילה, קטעי נונסנס ודיאלוגים קצרים מעניקה לו קסם יומיומי: מצד אחד, צחוק על חשבון כל אלה שמרדפים רומנטיים הם ספורט לאומי אצלם, ומצד שני, הצצה עדינה ללב שמחפש קרבה.
השחקנים-זמרים משדרים כנות חיננית, והחיבור בין שלושתם יוצר תחושת חברות גם כשקורים דברים בנונסנס מוחלט.
"פולחן אישיות" – טקס שחרור מהדמויות שמנהלות אותנו
המופע מציג קבוצה של מבצעים: שרי עציץ, נועה כרמי, גיא רון, יובל קינן נחמיאס, שמקיימת טקס תיאטרוני גרוטסקי, כמעט פגאני, שבו הם מנסים לפרק את דמויות הסמכות שחיות בתוכם.
אלה לא שליטים ממשיים, אבל בהחלט שליטים פנימיים – פחדים, ציפיות, השוואות, מיתוסים אישיים.
התוצאה היא שילוב בין מוזיקליות, הומור שחור ורגעים של אמת. היצירה אולי פחות מהודקת מהאחרות, אבל האוונגרדיות שבה מהפנטת. יש בה משהו שמרגיש כמו הזמנה: לשחרר. להפסיק לפחד ממה שאמרו לנו להיות.
פסטיבל תיאטרון קצר 2025 מוכיח שהיצירה הקצרה אינה פחות משמעותית מהמחזה הארוך. להפך: לעיתים הזמן המצומצם מאלץ את היוצר לזקק אמת, והתוצאה חדה יותר, נוגעת יותר.
מעל הכול, השנה הפסטיבל נתן במה לדור של יוצרים שחי בין מסכים, זיכרונות דיגיטליים, לחץ חברתי ופחדים קולקטיביים ומצליח מתוך כל אלה לייצר אמנות שיש בה אמת.
פסטיבל תיאטרון קצר הוכיח שוב שהוא לא רק חגיגה של יצירה מקומית, אלא שיחה מתמשכת על מי שאנחנו, לאן אנחנו הולכים, ומה אנחנו מנסים לומר אחד לשני בין השורות.
