צילום: משה צ׳יטיאת
שם המחזה של ויליאם שייקספיר אינו מתייחס לעלילה עצמה, אלא לחג ולמסורת שהיו מוכרים מאוד לקהל בתקופתו.
"הלילה השנים עשר" הוא הלילה השנים עשר לאחר חג המולד – הלילה שלפני חג ההתגלות (5 בינואר בלוח המסורתי). זה היה ערב שסימל את סיום חגיגות חג המולד, ובאנגליה האליזבתנית נחגג באווירה של שמחה, נשפים, תחפושות, היפוך תפקידים ופריצת מוסכמות חברתיות.
וזה בדיוק מה שקורה במחזה: ויולה מתחפשת לגבר (נעמי הררי), זהויות מתבלבלות, אנשים מתאהבים במי שאינם מי שהם חושבים שהם. משרתים מתנהגים כאדונים, ואדונים מוצאים את עצמם במצבים מגוחכים.
הגבולות בין מציאות למשחק מיטשטשים. כלומר, השם מסמן לקהל מראש: אתם עומדים להיכנס לעולם שבו הסדר הרגיל מתהפך, והכול אפשרי. רק בסיום המחזה חוזר העולם בהדרגה אל קדמותו.
מעניין להוסיף שהכותרת המלאה שנתן שייקספיר למחזה היא: Twelfth Night, or What You Will (הלילה השנים עשר, או כרצונכם). תוספת זו, "כרצונכם", מרמזת על רוח המשחק והחופש של הקומדיה: אפשר לפרש אותה כרצונכם, ליהנות מן הבלבול ולא להקפיד על כללי ההיגיון הרגילים.
צילום: משה צ׳יטיאת
הסיפור השייקספירי
שייקספיר מייצר קומדיה מסחררת ורבת תהפוכות: סערה בלב ים סוחפת את ספינתם של ויולה ואחיה התאום סבסטיאן אל חופיה של איליריה.
בעוד סבסטיאן נעדר, מחליטה ויולה שכדי לשרוד בארץ זרה עליה להתחפש לגבר ולעבוד בשירותו של הדוכס אורסינו.
הדוכס מגייס אותה כשליחת אהבה אל מושא תשוקתו, הרוזנת אוליביה, משימה המתגלה כבלתי אפשרית עבור ויולה, שמתאהבת בדוכס. אוליביה, מצידה, מתאהבת דווקא בויולה המחופשת לגבר.
אנו עדים לכך שהמצב באיליריה הולך ומסתבך, וכל הבדל בין פנטזיה למציאות מיטשטש לגמרי.
רק הופעתו המפתיעה של האח התאום סבסטיאן מתירה את סבך היחסים ומביאה עמה את אחד הסופים היפים במחזאות העולמית.
"הלילה השנים עשר" הודפס לראשונה לאחר מות שייקספיר, אך הועלה על הבמה כבר בשנת 1602.
ההצגה הזו הייתה, אגב, הראשונה מיצירותיו של שייקספיר שהועלתה על במה בעברית, בשנת 1930, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי.
צילום: משה צ׳יטיאת
ליהוק שכולו נשים
אחת הבחירות הבימתיות בהפקה הזו של הבימה, כחלק מהבימוי המבריק של הבמאית רוני ברודצקי, היא ליהוק המורכב כולו משחקניות.
החלטה זו אינה רק גימיק תיאטרוני, אלא פרשנות עכשווית למחזה שעוסק ממילא בטשטוש זהויות, בהתחפשות ובהיפוך תפקידים.
כאשר גם כל הדמויות הגבריות מגולמות בידי שחקניות, מתחדדת התחושה שהזהות היא עניין נזיל, ושגבולות המגדר, הכוח והאהבה הם חלק ממשחק מתמשך – רעיון ששייקספיר עצמו הרבה לעסוק בו.
הבחירה הזו יוצרת גם מעין תמונת ראי למסורת התיאטרון האליזבתני. בימיו של שייקספיר נשים כלל לא הורשו להופיע על הבמה, וכל התפקידים, גם הנשיים, גולמו בידי גברים.
בהפקת "הבימה" מתהפכת כאמור המסורת ההיסטורית על פיה: כל הדמויות, נשים וגברים כאחד, מגולמות בידי נשים. כך נוצר דיאלוג מרתק בין המסורת לבין פרשנות תיאטרונית עכשווית.
לדעתי, זו אחת מנקודות המפתח של ההפקה: ברודצקי אינה משנה את המחזה לשם הפרובוקציה, אלא משתמשת בליהוק כדי להאיר מחדש את הנושאים ששייקספיר עצמו הציב במרכז היצירה: זהות, מסכה, אהבה והאפשרות להיות מישהו אחר.
צילום: משה צ׳יטיאת
כמה רבדים
על אף הריחוק הסיפורי, הפתלתלות העלילתית והשמות שלוקח מעט זמן לעכל למי שאינו מכיר את המחזה, המשחק של כל להקת השחקניות מעולה, ללא יוצא מן הכלל (בהן נעמי הררי, לילאן ברטו, אורלי זילברשץ, דוית גביש, נילי רוגל, נעמה אמית, אושרת אינגדשט, כרמל נצר, רונית אפל והגר נחמיאס).
ההנאה היא לא פחות ממושלמת בזכות הקצב הסוחף, ההומור המושחז (את המחזה תרגם לעברית אהוד מנור, והדרמטורג הוא יותם גוטל), המוזיקה (ראפ, היפ-הופ וגם… החיפושיות ושירי פופ אחרים המוכרים לקהל), הצבעוניות, הברקות הבימוי, הזהות והמסכות, התחפושות, החלפת התפקידים והליהוק הנשי, שמחדדים את רעיונותיו של שייקספיר.
בהצגה נעשה שימוש בטכניקת הפולי (יצירת אפקטים קוליים בזמן אמת על הבמה באמצעות חפצים).
הטכניקה הזו, המופעלת כאן על ידי אמן הפולי שרון גבאי, מוסיפה שכבה נוספת של התרחשות ודרמה על הבמה ומייצרת אפקט קומי משעשע בין הפעולה לצליל המלווה אותה.
צילום: משה צ׳יטיאת
בשורה התחתונה
במחזה "הלילה השנים עשר" טווה ויליאם שייקספיר קומדיה סוחפת ורבת תהפוכות, שבה הגבולות בין מציאות לדמיון מיטשטשים והמצב באיליריה נדמה חסר מוצא.
רק הופעתו הבלתי צפויה של סבסטיאן התאום פורמת את סבך האהבות והזהויות ומובילה אל אחד הסיומים התיאטרליים היפים והמפורסמים שנכתבו.
ויש גם, ללא ספק, רלוונטיות לימינו. אתה צופה במה שמתרחש על הבמה ותוהה לכל אורכה של ההצגה כיצד מחזה שנכתב לפני יותר מארבע מאות שנה עדיין מצליח לעורר מחשבה על אהבה, מגדר, מוסכמות חברתיות והחופש להיות מי שאנחנו.
הבימוי היצירתי של המחזה, שנכתב במאה ה-17, על כל ההקשרים, הבחירות האמנותיות והמשמעויות הנוספות שבו, הופך אותו בעיניי ממחזה היסטורי-תרבותי ליצירה עכשווית ורלוונטית.
