שתי אזעקות והצגה אחת: "רוחלה מתחתנת"

 

לכאורה סיפור פשוט, כמעט קלישאה ישראלית של "מזל טוב, הגיע הזמן", אבל מהר מאוד מתברר שאין כאן סיפור סינדרלה. כי ברגע שאביה, שלוימה (נתן דטנר, שמשחק בחסד עליון וגם ביים את ההצגה), ניצול שואה ואיש שכל חייו סוחב עמו שקים של עבר, פוגש את החתן – משהו בו נאטם.

 

לא מתאים, לא נכון, לא יקרה. הסוד הנורא נחשף בהדרגה: החתן מתברר כאחיינו של קאפו שגרם למות אחיו של שלוימה באושוויץ, עובדה שמעוררת בו דחייה עזה ומפעילה מחדש את הטראומה הישנה.

 

ומכאן, הסעודה המשפחתית בערב שלפני החתונה הופכת לשדה מוקשים רגשי, כשבאמצע נמצאת גם אחותה הצעירה של רוחל׳ה, לאה, גרושה +1, אנטיתזה לאחותה הבכורה והילדה שעושה לאביה את המוות, אבל גם נמצאת שם כדי לגשר בין כל הצדדים.

 

יח"צ. צילום: זיו ברק

 

וישנו גם סטאשק, חברו הטוב של שלוימל׳ה מימי הילדות והשואה. על פניו – תבשילים, דיבורים, זיכרונות. בפועל – היסטוריה כבדה של טראומה, סודות ענקיים, אובדן אם, קנאה בין אחיות ואהבות של החיים.

 

ההצגה מאת סביון ליברכט של "התיאטרון העברי" מצליחה לארוג טקסט מדויק, חכם, שאינו מתייפייף, ומצייר בעדינות אך ללא הנחות את המורכבות של משפחה ישראלית טיפוסית – כזו שבה הכול אישי, הכול פוליטי, והכול שייך, איך לא, לשואה.

 

היא מעלה שאלות עמוקות על היחס למי שהיו קאפו, על זכותנו לשפוט אותם, ועל המידה בה זיכרונות השואה ממשיכים לעצב את החיים בישראל עד היום. נתן דטנר, שכאמור גם ביים וגם משחק, מוביל את הקאסט בעוצמה רגישה ומעוררת הערכה – דמותו של שלוימה אינה מתקרבנת, אינה מחפשת אהדה, אך קשה שלא לחוש חמלה כלפיה.

 

יח"צ. צילום: זיו ברק

 

נטע פלוטניק בתפקיד רוחל׳ה מצליחה לזקק את התחושות של כלה שבסך-הכול רוצה אהבה – בלי לוותר על כבוד, בלי לריב עם העבר, אך מגלה שזה לא כל-כך פשוט כשאביך עוד לא סיים מלחמה. עינבר דנון (ששיחקה בתפקיד אחר) כאחותה מוסיפה רובד של כאב שקט וגם לא מעט הומור בדרכה, והיא נוכחת בכל סצנה.

 

הבמה עצמה – פשוטה, אפורה, מדויקת. כמו המטבח הישראלי של פעם: כוס תה, עוגה קטנה, פרחי פלסטיק, שלל תמונות בשחור-לבן מהחיים של פעם ומשחק ברמה גבוהה מאוד. המוזיקה המלווה את המחזה מוסיפה נגיעות קטנות של דרמה במקומות הנכונים – בלי להאפיל על השחקנים.

 

יח"צ. צילום: זיו ברק

 

 

עשרים דקות לתוך ההצגה, הטלפונים בקהל החלו לצפצף, מתריעים על אזעקה שעתידה להגיע, מה שגרם לשחקנים לרדת מהבמה פעמיים, עד שהגיעה גם האזעקה עצמה. הקהל נע באי-נוחות, היו טלפונים למשפחה, והנה חוזרים לבמה. ההצגה לא נשברה. השחקניות הנהדרות מיהרו לתזכר את הקהל היכן הכול נעצר, והמשיכו מאותה נקודה בכישרון ובחסד עליון.

 

בשורה התחתונה? הבימוי של נתן דטנר מדויק, מוקפד ואינו מתנחמד. דטנר גם משחק בעצמו את שלוימה ומביא לבמה דמות עמוקה, מפוצלת, שברירית וקשוחה בעת ובעונה אחת. הקונפליקט הפנימי שלו – בין אהבה לבתו לבין זיכרונות שאין להם קבר – הופך את מרכז הבמה לזירת קרב רגשית מרתקת.

 

הקאסט כולו מצוין – נטע פלוטניק בתור רוחלה יודעת להחזיק על כתפיה את המורכבות של כלה בוגרת, מתרפסת לעתים, כועסת על אביה, אך גם עדיין ילדתו. עינבר דנון, כאחותה, גרושה עם ילד, מביאה את הצד השני של הסיפור – אישה שמרגישה שכבר פספסה את הרכבת ומתקשה לשמוח בעבור אחותה, אך מהר מאוד מפגינה את כוחה האדיר בתיקון ובפיוס של המשפחה החצי-מתפקדת הזו.

 

פולי רשף, המגלם את סטאשק, חברו הקרוב של שלוימה, זה שמבין אותו אולי יותר מכולם – כי גם הוא נושא את הסוד ההוא מהעבר, עם אותה אהבה נשכחת המרחפת מעל הכול – מביא רובד נפלא למחזה, מעט קליל יותר.

 

יש כאן ארץ שלמה על במה קטנה: שואה, אובדן, קנאה, אחות מול אחות, גבר מול עצמו. אך דווקא מתוך כל הכאב הזה, ההצגה מצליחה לגעת במשהו ישראלי, עדין, משפחתי ומוכר מאוד.

 

זו כמובן אינה הצגה על חתונה – זו הצגה על בחירה. על עבר שאינו מרפה ועל משפחה שאינה יודעת מתי לשחרר. היא חוקרת בעדינות אך בנחישות את השאלה המרכזית: האם רוחלה תתחתן עם אחיינו של מי שהיה קאפו, והאם אפשר לבנות עתיד על בסיס הסודות שנושאים עמנו מהעבר.

 

אין כאן קלישאות – יש אמת, יש אומץ וסיפורים שלא מדברים עליהם בחוץ. והכי חשוב – יש תיאטרון ישראלי ואיכותי ביותר שנוגע בדיוק היכן שכואב ומצליח גם להצחיק בדרך.