אילוסטרציה, צילום: אתר pixabay כאשר ראיתי לראשונה את התמונות של אנשים דחוסים במעברים הצרים בהר מירון, במהלך ל"ג בעומר, לא הבנתי כיצד אנשים מסוגלים להידחס כך, להתקרב כל כך אחד לשני. מאז שאני זוכר את עצמי, הייתה לי רתיעה פיזית-רגשית ממקומות הומי אדם, עוד לפני שגדלתי ולמדתי שבמקומות כאלה יכולים לקרות גם אסונות.
המחשבה הזו היא מחשבה מוכרת – אני לא כמוהם, אני לא מתנהג כמוהם, אני לא מבין אותם.
להתעלם מנורות אזהרה
אז מה היה שם, מנקודת המבט שלי? המוני אדם דחוסים, צפופים, עושים כל מה שהם יכולים כדי להגיע לקבר (או להתרחק ממנו, אחרי שהיו שם). בלי מודעות למרחב האישי, בלי להרגיש/לחשוב שאולי הצפיפות מסוכנת.
ביטוי מושלם של ניתוק מהגוף, מהרגש, והכל כדי להשיג דבר מה שהם רוצים להשיג.
למחרת האסון, במהלך היום, התחלתי לשאול את עצמי היכן אני מתנהג כך. כלומר, היכן אני עושה את כל מה שאני יכול כדי להשיג משהו, מבלי לשים לב לנורות אזהרה, מבלי להקשיב לקול פנימי שאומר לי לשמור על עצמי. היכן אני פועל מתוך נתק כדי להשיג משהו?
התשובה הגיעה מיד: לעבוד יותר ממה שאני יכול, מה שקורה לפעמים. לאכול יותר ממה שאני צריך ו/או לאכול מאכלים שלא באמת טובים לי, מה שקורה לפעמים.
חשבתי במיוחד על גלוטן, שיוצר בגוף שלי דחיסות. למרות שזו אינה הרגשה טובה, אני לפעמים נמשך אליה ואוכל מאכלים עם גלוטן. אותה דחיסות שראיתי בצילומים ממירון, דחיסות שבמקומות הומי אדם אני נרתע ממנה, אני יוצר בתוכי בעזרת אוכל.
מוכנים לצאת מהמרדף?
מה שאני מזהה בעצמי, אני גם מזהה באחרים. לכל אחד יש את עגל הזהב שלו, דבר שהוא יעשה הכל כדי להשיג אותו – בין אם הזהב הוא חוויה שהאדם רוצה לחוות (הצלחה, למשל, או התעלות רוחנית), הרגשה שהאדם מנסה להימנע ממנה (כאב, למשל), או משהו שהאדם רוצה להשיג (כסף, למשל).
גם אם מה שאנו רוצים הוא דבר טוב, כמו התעלות רוחנית או כסף, כאשר אנו הופכים את זה למטרה שמקדשת את כל האמצעים, אנחנו סוטים מהדרך הטובה עבורנו, ומציבים את עצמנו במצב של סכנה.
האסון במירון יכול להוות קריאת התעוררות לכל מי שמוכן להסתכל במראה. כולנו רודפים אחרי עגל זהב כזה או אחר – כמה מאיתנו מוכנים ליצור שינוי?
הכותב מתקשר עם ישויות בכלל ועם קבוצת טוהר בפרט, מנחה סדנאות ללימוד תקשור, עיתונאי וסופר. יש לכם שאלות? מוזמנים לכתוב לו.
