יח"צ
 
סביר שהקורא דולנד טראמפ לא יתחבר במיוחד לסרט שאותו מיד אתאר. החזון שלו, לאמריקה נטולת מהגרים היא אנטי תזה לסרט שכולו דינמיקה בין דורות של מקומיים ומהגרים בארה"ב.

ב-1876 הורה ראש עיריית סן פרנסיסקו דאז, אנדרו ג`קסון בריאנט, להקים ועדה שתטפל ב"בעיה הסינית". זו הטילה מיסים על המכבסות הסיניות והעבירה חוקים האוסרים "צפיפות יתר", שנאכפו בעיקר בצ`יינהטאון הוותיק ביותר בארה"ב. ב-6 במאי 1882, חתם הנשיא האמריקאי צ`סטר א. ארתור על חוק הדרת הסינים (אסר על הגירת עבודה של סינים לארצות הברית ובלם את ההגירה הסינית למשך עשור. 

הגירה משמעותית מסין לארצות הברית החלה כבר בתחילת תקופת הבהלה לזהב. אלא שהמשבר הכלכלי שבא בעקבות מלחמת האזרחים האמריקנית הוביל לעלייה בעוינות נגד סינים בארה"ב, שהואשמו בלקיחת עבודה מאמריקנים ובהורדת השכר במשק, ושלל חוקים מגבילים נחקקו כנגד מהגרים סינים, שבשנת 1902 ההגירה הסינית הוכרזה כלא חוקית באופן קבוע.

היום כידוע המצב שונה. ערים רבות בארה"ב מתהדרות בצ`יינהטאון משלהן, 2.5 מיליון אמריקאים מדברים בבית סינית, השפה השלישית הכי מדוברת במדינה אחרי אנגלית וספרדית ועל פי התחזיות הדמוגרפיות, ב-2050 יחיו בארה"ב כ-33.4 מיליון תושבים אסיאתיים, כ-8% מכלל האוכלוסייה.
 
סרטיח"צ

ואם תהיתם מדוע כל האקספוזיציה הזאת, שהרי הפעם אעסוק בביקורת לסרט של בימאית שגדלה בארצות הברית כבת לזוג שהיגר מסין וקשה שלא לתהות על המטען הרגשי הרב כהותיר בה כבת למהגרים.

כשנה בלבד לאחר הקרנת הבכורה של הסרט "הפרידה" (The Farewell) של הבמאית הסינית אמריקאית לולו וואנג בפסטיבל סאנדנס, הוא קצר שבחים רבים וזכה לסיקור תקשורתי נרחב לצד הישגים מסחריים נאים וגם שלל מועמדויות ופרסים.

הסרט, העוסק במפגש שבין סבתא עם חוכמת חיים סינית עתיקה לבין ילדיהם ונכדיה, במיוחד אחת מהם השחקנית והראפרית אקוופינה ("אושן 8", "עשיר בהפתעה") הנהדרת, זוכת פרס גלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית בסרט קומי, מעמיד במרכזו את בילי (אקוואפינה), תסריטאית-במאית: צעירה אמריקאית, ילידת סין שגדלה בארצות הברית, וחוזרת לסין כדי לבקר את סבתה האהובה נאי-נאי (השחקנית זאהו שוזהן) שחולה בסרטן ריאות סופני, אולם לא מגלים לה על כך, מתוך כבוד למסורת הסינית לפיה לא מודיעים לגוססים על גורלם.

לסבתא נותרו כאמור שבועות ספורים לחיות ומשום הקושי המסורתי לחשוף בפניה את גסיסתה מחפשת המשפחה דרך לכנס את כל צאצאיה, המפוזרים ברחבי תבל, כדי להיפרד ממנה, וכך באמתלה שבן הדוד שהיגר ליפן עומד להינשא לבת זוג יפנית, מתכנסת המשפחה.

הסרט שמעמיד במרכז את הערכים המסורתיים הסיניים של נישואין והקמת משפחה אל מול הערכים האמריקאים של מימוש עצמי, מייצר רגעים מצחיקים ומרגשים על המפגש שבין המשפחה והציפיות שיש מבילי, שמצד אחד קרועה באהבתה לסבתה תוך רצון לשמור על הסוד שלא לספר לה שהיא חולה, כמו גם שלא התקבלה ללימודים שרצתה באוניברסיטה, אל מול רצונה לממש את עצמה כפי שהיא.

כמובן שהמסע שלה לסין מאפשר לה לחוות את פערי התרבות (בין דור המהגרים לדור הצעיר) ולגבש את זהותה האישית.

וואנג, שנולדה בבייג’ינג והיגרה עם הוריה לארה”ב כשהייתה ילדה, כתבה את הסרט בהשראת סיפור אמיתי שקרה במשפחתה. מעבר לעובדה שמדובר בסרט קומי אמריקאי שעוסק בפערי התרבויות והמנטליות בין הסינים שחיים בסין ובין קרוביהם שהיגרו לאמריקה שהרי באופן פרדוקסלי דווקא ההומור בו אינו בבחינת שורת המחץ שלו ואילו התובנות הרגשיות, העצב והאכזבה שיוצרות המסורת והמורשת של משפחתה של בילי אל מול התרבות העכשווית שבה היא גדלה מקבלים בסרט הזה ספוט מרכזי.

גם העובדה שכל הקאסט ממוצא אסייתי ושהסרט הזה נוצר על ידי אישה – שני נתונים שעדיין קשה למצוא בהוליווד 2020 משחקים לטעמי לזכותו. אני אישית מאד אוהבת סרטים על מהגרים, הם תמיד מרתקים אותי משום שהם מציגים את הקהילה מנקודת מבטם האישית של היוצרים/ות.

ההגירה, כידוע היא אולי התהליך הקשה ביותר של אדם, מעבר למדינה אחרת, למידת התרבות ואורחות המקום וההרגשה שתמיד תישאר זר, זה שמתבונן מהצד על הדברים.
 
ולסיום איך אפשר בלי להתייחס לנגינת הפסנתר המפעימה של וואנג עצמה שמלווה את הסרט כולו – ובגינה מועמד הסרט בטקס האוסקר הקרוב לפרס על הפסקול.