יח"צ. צילום: דניאל קמינסקי
"קרנפים" בבית ליסין היא חוויה תיאטרלית נדירה בעוצמתה: יצירה שמצליחה לקחת טקסט קאנוני של אז`ן יונסקו, המייצג את יסודות תיאטרון האבסורד, ולתרגם אותו לשפה בימתית עכשווית, רלוונטית ומטלטלת.
זוהי הצגה שמניחה את הצופה בלב מציאות מתערערת, מערערת ומאיימת, אך גם מזמינה לחשיבה פנימית עמוקה על זהות, קונפורמיסטיות ואחריות אישית.
כבר בכניסה לאולם מורגשת התחושה שמשהו זז מתחת לפני השטח. ההפקה מבקשת מהצופה לוותר על המקום הבטוח של "אני צופה בהצגה", ולעבור למקום אחר, כזה שבו בכל רגע הכל עלול להתערער.
המחזה "קרנפים" מספר על עיירה שבה כולם מתחילים להפוך לקרנפים, כסמל לאנשים שנכנעים ללחץ חברתי ונסחפים אחר העדר. רק אדם אחד נשאר אנושי ומנסה להבין איך שומרים על עצמך כשכולם סביבך משנים את פניהם.
העיר שבה מתרחש המחזה היא לכאורה עיר רגילה לחלוטין. אך דווקא בתוך הרגילות הזו מתחילים לחלחל סימנים משונים: אנשים נעלמים, אחרים משנים את התנהגותם באופן קיצוני, ובסופו של דבר חלק גדול מהתושבים הופכים כאמור לקרנפים.
השינוי הזה ברוב המקרים אינו פיזית – הוא מציין תהליך פנימי מחשבתי, ריגשי וחברתי. השינוי הזה, שבאמצעותו אנשים מוותרים על זהותם ועל עמדותיהם לטובת קולקטיב כוחני, הוא המוקד של ההצגה.
זהו מחזה על קונפורמיסטיות, אך בעיני שרמן זו אינה "בעיה חברתית" מופשטת. זהו מצב יומיומי, פוליטי, תרבותי וריגשי שאנו מכירים היטב מהמציאות הישראלית.
ההתקרנפות, במובן המטפורי, הופכת בכל יום למנגנון שמאפשר להמונים ליישר קו, אפילו כשהקו הזה צורם, פוגע או מאיים.
יח"צ. צילום: דניאל קמינסקי
כך ההפקה חותכת בבשר החי של ההוויה המקומית: השיח המחנאי, הפחד להיות "נגד הזרם", והנטייה לבחור בשתיקה ולעיתים בהסכמה שבשתיקה – כל אלה מקבלים ייצוג בימתי.
הבימוי של יאיר שרמן מבין היטב שעיקר כוחו של המחזה אינו בעלילה אלא בתהליך, ולכן הוא בוחר לא להציג את האירועים כטלטלה חיצונית בלבד, אלא כגל פסיכולוגי שמחלחל לתוך הבמה, לתוך החלל, ולתוך הצופה עצמו.
שרמן אינו רק מפרש את יונסקו, הוא מייצר לו מרחב חדש שבו האבסורד הופך למנגנון הישרדות, לאמצעי תקשורתי חריף ולשפת תיאטרון הנדרשת לקהל של ימינו.
אחת החוזקות הגדולות של ההפקה היא בתפיסת המרחב הבימתי כישות משתנה.
התפאורה של פולינה אדמוב, הבנויה מערכת של קוביות, מבנים ומישורים, נראית תחילה כמעט משחקית, כמו עיר מצועצעת מעט, אך ככל שההצגה מתקדמת היא עצמה "מתקרנפת": הכל זז, מתפרק, נסדק. קווים חדים מתכופפים, חללים מאיימים להצטמצם או להתרחב ללא שליטה.
האשליה הבימתית הזו מעבירה את ההרגשה המוכרת של עולם שמאבד את הבסיס, את ההיגיון הפנימי, בו החוקים משתנים תוך כדי תנועה.
המוזיקה היא אולי הרכיב המשמעותי ביותר בחוויה. הפסקול, שנע בין מנגינות שקטות ומוכרות לבין צלילים חדים, פולשניים ולעיתים אלימים, מתפקד כמעט כדמות נוספת על הבמה. הוא מסמן את התקדמות "המחלה החברתית": תחילה כחריקה קלה, אחר-כך כמנגינה מטרידה, ובסוף כקצב שמתניע את העדר כולו.
יח"צ. צילום: דניאל קמינסקי השירים, שמייצרים שכבה של נוסטלגיה ושל "ישראליות יפה", הופכים לפתע למראה מטרידה: האם גם בשירים אלה טמון קולקטיב לוחץ? האם אנחנו שרים אותם מאהבה או מהרגל? הבחירה הזו יוצרת קריאת כיוון חדה: ההתקרנפות אינה רק בעבר, באירופה של המאה ה־20, היא יכולה לקרות כאן, ב-DNA התרבותי שלנו.
הליבה הרגשית של המחזה טמונה בדמותו של בראנז`ה: האדם האחרון שמסרב להתקרנף. תום חגי שמגלם את בראנז`ה מצליח לייצר דמות שמחזיקה סתירה פנימית: אדם פשוט, לא גיבור מהולל, שאינו מונע מאידאולוגיה.
הוא מפחד, מתבלבל, נבהל, אך בשונה מאחרים – אינו מוותר על עצמו. חגי מצליח להעביר בו-זמנית חולשה וכוח, כנות ופחד, והוא משמש עוגן רגשי בתוך הבלגן הסוריאליסטי שמסביב.
שאר השחקנים תורמים רבות ליצירת עולם שבו האבסורד אינו הופך לגרוטסקה בלבד. הם מאזנים בין רגעים קומיים, תזכורת לכך שמקורו של האבסורד הוא גם בהומור, לבין רגעים של דרמה פנימית וצורך בהשתייכות. אף על פי שהדמויות "מתקרנפות", המשחק מצליח לשמר תחושה של אנושיות בסיסית, דווקא ברגעים שבהם היא הולכת לאיבוד.
תיאטרון האבסורד דורש מיומנות רבה מצד הצופים לא פחות מהשחקנים. השפה החוזרת, המבנה של המחזה ורגעי ההיגיון המופרך מציבים רף גבוה של מעורבות מהצופה, אך ההפקה של שרמן מציעה גם "עזרה" לקהל דרך ההעצמה של עולם החושים: מוזיקה, תאורה, תנועה. הצופה מרגיש את התהליך לא פחות משהוא מבין אותו.
זהו תיאטרון שבנוי ליצירת אי-נוחות. לא כי הוא רוצה להרחיק, אלא כי הוא מבקש להניע מחשבה.
אי הנוחות הופכת לשיקוף מדויק של מה שהמחזה בוחן: הפיתוי לוותר על עצמך למען שקט, שייכות או ביטחון. "קרנפים" מלמד שהסכנה איננה בהכרח בהמון, אלא ברגע שבו אדם מאבד את קולו הפנימי.
המסר החברתי של ההצגה חד וברור: ההתקרנפות היא תהליך שקט, יומיומי, לא תמיד מורגש. היא אינה מתרחשת בתקופות של זוועות בלבד, היא מתרחשת גם במפגשים בין אנשים, ברשתות החברתיות, בשיח הפוליטי המפלג, ובכל מקום שבו הנוח מנצח את הנכון. המחזה מזכיר שהמאבק אינו בין אדם ל"קרנף", אלא בין אדם לעצמו, בין חירות מחשבתית לבין כניעה לקולקטיב.
יח"צ. צילום: דניאל קמינסקי
בהקשר הישראלי של 2025, הקשר הזה מובהק כמעט מכדי להתעלם ממנו. הקהל מוצא את עצמו שואל שאלות שמקבלות עוצמה מחודשת: מתי בחרתי לשתוק? מתי הקול הפנימי שלי הוחלף בקול של ההמון? מתי הסכמתי שיבחרו בשבילי?
למרות העוצמה, ההצגה אינה מציגה פאתוס יתר. היא שומרת על קשר אנושי בין הדמויות, גם כאשר הן מאבדות את עצמן. זהו ההישג הגדול של ההפקה: היא מצליחה להיות גם פילוסופית וגם רגשית, גם אינטלקטואלית וגם פיזית.
לקראת סופה של ההצגה, כאשר הקרנפים משתלטים כמעט על כל מרחב, הצופה נותר עם תחושה עמוקה של בדידות וקושי, אך גם עם שביב של תקווה. בראנז`ה אינו מוצג כגיבור גדול אלא כמי שאומר "לא" באופן אנושי, שביר ומלא ספק. דווקא בגלל זה האמירה שלו משמעותית, שבה כל צופה יכול לראות את עצמו ויכול לראות את הקושי שבבחירה שבראנז`ה עשה.
זוהי הצגה שמזכירה לנו שתיאטרון אינו רק בידור. הוא מראה. הוא מזכיר שהסכנה מתעוררת בכל פעם שאנחנו מוותרים על עצמנו. מדובר בתיאטרון שאינו מפחד לאתגר, להכאיב, להצחיק ולהפחיד. זהו מסע חושי, רגשי ומחשבתי – כזה שנשאר זמן רב לאחר ירידת המסך.
