יח"צ. צילום: כפיר בולוטין

יוהן סבסטיאן באך כתב את "מתיאוס פסיון" בשנת 1727, זוהי אורטוריה מוזיקלית-דתית המתארת את סיפור צליבתו של ישוע בשנת 33 לספירה לפי בשורת מתי ("הברית החדשה").

כיצד מתמודד כוריאוגרף יהודי עכשווי בן לניצולי שואה מהונגריה עם יצירה כזו? הכוריאוגרף תמיר גינץ, מייסד ומנהל להקת המחול קמע, מצא את הדרך: הוא לקח את הפסיון של באך והעביר אותו 2694 שנים קדימה, לשנת 2727, ויצר ממנו את "מתיאוס פסיון 2727" – מופע מחול נועז שמבקש לפרוץ את הגבולות בין דת, היסטוריה וסיפור, ולהעביר אותנו לעולם שבו הגוף מדבר, נושא וסוחב את הסיפור.

מסע בזמן: מהפסיון המקורי לעתיד דיסטופי

"מתיאוס פסיון 2727" מתבסס כאמור על יצירת הפסיון על פי מתי של באך, המתארת את סיפור הצליבה של ישוע: הבגידה בו, המשפט, הסבל והמוות. 

הפסיון של באך עוסק בבגידה, בכאב, באשמה של האנושות ובתקווה לגאולה. ביצירה המקורית יש קטעי מקהלה דרמטיים שבהם ציבור יהודים בירושלים מעליל על ישוע ומביא עליו משפט מוות – רגעים שתרמו להפצת אנטישמיות לאורך הדורות.

על אף ש"מתיאוס פסיון" של באך היא יצירה דתית, "מתיאוס פסיון 2727" של גינץ אינו מופע דתי, אלא יצירה הומניסטית שמביאה את סיפור הפסיון אל העתיד.

המסר: הסבל, הבגידה, האשמה והרחמים הם חלק מהחוויה האנושית, ואין מי שיכול לברוח מהם. גינץ אינו מספר את הסיפור בצורה ישירה, אלא מפרק אותו ובונה אותו מחדש דרך שפת הגוף והמחול, בעולם עתידני, דמיוני ושונה, בשנת 2727.

כך למעשה מתמודד גינץ עם הבעייתיות: המוזיקה מנוגנת מהסוף להתחלה, מה שמערער את הסיבתיות הכרונולוגית המקורית ומטשטש את ההשתלשלות הזמנית. הבמה עירומה כמעט לגמרי, כמו העולם של גינץ שהוא עירום מהסמלים הדתיים וההיסטוריים.

יח"צ. צילום: כפיר בולוטין

מחול של כאב, סבל ותפילה

"מתיאוס פסיון 2727" של להקת קמע היא יצירה עוצמתית שמפגישה בין מוזיקת הבארוק של באך לבין שפת מחול עכשווית, גופנית ורגשית כאחד. 

גינץ מצליח לברוא עולם חזותי שנע בין קדושה לתשוקה, בין שברון לאמונה, כאשר הרקדנים מביאים לבמה אינטנסיביות פיזית ודיוק דרמטי שמותירים רושם עמוק.

האופן שבו גינץ מביא את "מתיאוס פסיון", אחת היצירות הדתיות הגדולות בהיסטוריה, למרחב תיאטרלי-תנועתי עכשווי, יוצר דיאלוג מרתק בין עבר להווה ומעניק פרשנות חדשה וכנה לרעיונות של סבל, הקרבה וגאולה. 

זוהי ההתמודדות השנייה בלבד בעולם של כוריאוגרף עם היצירה המאתגרת של באך – הראשון היה ג׳ון נוימאייר שהעלה אותה עם בלט המבורג בתחילת שנות השמונים.

זהו מופע שאינו רק מרשים מבחינה טכנית, אלא גם נוגע ללב, ומזמין את הצופה לחוויה רוחנית ופיזית כאחד.

יח"צ. צילום: כפיר בולוטין

הגוף ככלי שמוביל את הסיפור

בבסיס היצירה עומד האדם כמרכז הסיפור. זהו מחול שמציג את סיפור הפסיון כדרמה פנימית של אדם עם עצמו, שלא מספר סיפור אלא מעביר חוויה.

כך נוצר טשטוש של ההבחנה בין ההורג והקורבן – כולנו יכולים להיות קורבן וגם פוגע. גינץ אינו מספק הסברים, אלא דורש מהקהל להרגיש. מהרגע הראשון שנכנסים לאולם מלווים אותך הרקדנים – חצי סדרנים, חצי יצורים חוצניים, חסרי הבעה ואפילו מפחידים. מיד נכנסים לתוך אווירה של חוסר שקט, של חשד וחשש.

הרקדנים אינם מגלמים דמויות ברורות כמו ישוע או יהודה איש קריות, אלא מהווים גוש אנושי משתנה ודינמי, שבו כל אחד יכול להיות קורבן וגם פוגע. הגוף הוא כלי נשיאה של כאב, אשמה, אחריות ותקווה. 

הרקדנים מפגינים שליטה פיזית מרשימה, עם כוריאוגרפיה שדורשת מהם הן דיוק טכני והן עומק רגשי: הם נושאים אחד את השני, נופלים, מתפרקים ומתחברים מחדש. התנועה אינה מהוקצעת או מלוטשת באופן קלאסי, אלא גולמית, לפעמים בוטה ומלאה בעוצמה פיזית ורגשית.

אבנים שחורות שמונחות בידיהם הן מטען פיזי וסמלי שמשדר את הנטל הכבד של הכאב והסבל האנושי. האבנים הן חפצים טקסיים כמעט, שמזכירים שכנראה גם בעתיד הרחוק נשאר המשקל של הכאב והצורך לשאת את האחר.

המוזיקה הכמעט מיסטית של הפסיון מול התנועה הפיזית והגולמית יוצרת מתח בין עדינות לכאב, בין רוחניות לחומריות. השילוב הזה בין מוזיקה נשגבת לתנועה כואבת ומאתגרת הוא אחד מהמאפיינים המייחדים של היצירה, ומעצים את המסר של האנושיות.

הלבוש המינימליסטי, הכהה והעכשווי, משדר את חוסר האינדיבידואליות בעולם העתידני, והשילוב של העירום משרת את האמת שבמחול. העירום הוא לא פרובוקציה אלא ביטוי לשבריריות, לפגיעות ולשוויון בין בני אדם. 

הגוף אינו מכוסה במעטה של דת או מעמד, אלא חשוף, אמיתי, ונושא את כל המשקלים הרגשיים. הריקוד בעירום הוא כואב, מתייסר, אין פה הלל לגוף, אלא הגוף מוצג בבשרנות שלו ובצורה הגשמית שלו.

הכוריאוגרפיה של גינץ מדויקת עד כאב. היא נעה בין כאוס מוחלט לבין שקט כמעט מקודש. רגע אחד רקדנית נגררת על הרצפה כאילו איבדה כל אחיזה, ורגע אחר כך היא עומדת זקופה, פרושה, כמו סמל. 

המופע מתרחש בעולם שאין בו דתות, אין בו צלבים פיזיים, אבל יש צליבה רגשית, מוסרית, אנושית, ויש את גוף האדם כמשא, כמטען רגשי, כמרחב הפנימי של הסיפור.

גם כשיש אזכורים של דימויים נוצריים – כמו הנשיאה של הגוף העירום מהידיים כמו ישוע הצלוב והעמדת הרקדנים כמו הציור המפורסם "הסעודה האחרונה" של דה וינצ׳י – הם מקבלים יחס של אזכור ולא מתעכבים עליהם יתר על המידה.

רגע מצמרר במיוחד הוא כאשר הרקדנים צורחים יחד שוב ושוב את המילה "Jew" כלפי יהודה איש קריות – רגע של כיעור אנושי שקשה שלא לחשוב עליו בהקשר ההיסטורי של העם היהודי, ושיש משמעות רבה בהצבתו על הבמה, במיוחד על רקע היופי הצורני של היצירה המוזיקלית והבימתית.

עבור גינץ, בן לניצולי שואה מהונגריה, ההתמודדות עם היצירה של באך איננה אקדמית אלא אישית ומורכבת. היצירה נושאת בתוכה מטען רגשי כבד של התמודדות עם מורשת דתית שהעניקה לאורך ההיסטוריה לגיטימציה לשנאת יהודים.

זהו מופע שאינו קל לעיכול, אבל מי שיפתח אליו את ליבו ימצא בו חוויה שמותירה חותם, שואלת את השאלות הגדולות: האם אנחנו באמת לומדים משהו מהכאב, או כמו האבנים השחורות במופע, רק מעבירים אותו הלאה?