צילום: רפי דלויה
יש הצגות שנכתבות על מלחמה אחת ומצליחות לדבר על כל מלחמה. "מיקה שלי" היא אחת מהן, וזו הבעיה והמעלה שלה בו זמנית.
המחזמר, שכבר עלה בעבר בכמה גלגולים, חוזר עכשיו לבמה בתקופה שבה קשה מאוד לצפות בסיפור על חיילים, אהבות שנשברות ואנשים שלא חוזרים שלמים, בלי להרגיש שהוא נכתב אתמול בבוקר. אולי זו בדיוק הסיבה שהוא עובד. ואולי זו בדיוק הסיבה שקשה איתו.
ההתחלה נראית כמו טקס סיום שכבה, וזה בכוונה
במרכז המחזמר עומדת מיקה, בגילומה של משי קלינשטיין, צעירה ישראלית שמחפשת אהבה, יציבות ומשמעות בין אופוריית 67 לשבר של 73. היא נעה בין גידי, אהוב נעוריה שחוזר מהמלחמה פגוע בגוף ובנפש, לבין ארי, חבר למחזור שמוצא דרך אחרת להתמודד עם המציאות באמצעות אמונה וסדר חדש.
דרך סיפור האהבה המשולש הזה, "מיקה שלי" מספרת על דור שלם שגדל בתוך אופוריה, התבגר לתוך שבר ונאלץ להבין שאהבה לבדה לא תמיד מספיקה כדי לתקן את מה שהמלחמה לקחה.
הדקות הראשונות איטיות ונאיביות, כמעט "ילדי פרחים". יש שם משהו תמים, צבעוני, קצת מתוק מדי, כזה שנראה בהתחלה כמו חולשה בכתיבה ובבימוי.
אבל די מהר מתברר, אני רוצה להאמין, שזו לא טעות. צרפתי, יחד עם הנוסח, העיבוד והדרמטורגיה של משה קפטן ושחר פנקס, בונה במכוון את האופוריה של 67 כדי שיהיה מה לנפץ כשהשבר של 73 מגיע. ברגע שזה קורה, ההצגה מפסיקה להיות נעימה ונהיית ישראלית במלוא הכובד שהמילה הזאת סוחבת איתה.
צילום: רפי דלויה
המחזמר מתרחש בין 67 ל-73, ומדבר על 2026 בלי להתאמץ
זה החוזק האמיתי של "מיקה שלי", וגם העצב והתסכול, שכן אין ספק ששום דבר כאן לא התיישן מספיק. אנחנו עדיין בלופ של מלחמות, עדיין חיים לצד אנשים שלא חוזרים שלמים, עדיין מכירים מקרוב את הפער הזה בין "הכול יהיה בסדר" לבין מה שקורה כשמישהו חוזר מהקרב ולא מצליח באמת לחזור.
ויש בזה משהו מייאש, כי המחזמר מזכיר לנו עד כמה הלופ הזה עדיין לא נשבר.
הדמות של גידי, שחוזר שבור מהמלחמה ולא מצליח לחזור למיקה שלו, מטופלת ברצינות ובלי קיצורי דרך. המשולש הרומנטי כאן חזק דווקא כשהוא מפסיק להיות רק רומנטי.
גידי וארי הם לא רק שתי אהבות. הם שתי דרכים שונות להתמודד עם שבר. בעוד גידי מתכנס פנימה, מתרחק, כמעט נעלם בתוך עצמו, ארי הולך אל האמונה, אל סדר חדש, אל משהו שאפשר להיאחז בו. ומיקה, שנשארת ביניהם, היא לא רק האישה שצריכה לבחור.
היא הדמות שנשארת עם השאלה הישראלית הכי ישנה שיש: איך ממשיכים לאהוב כשכולם סביבך חוזרים אחרים?
צילום: רפי דלויה
השירים הם לא קישוט. הם זיכרון קולקטיבי
תחת הניהול המוזיקלי של יהונתן פרלמן, השירים המוכרים והיפים של רוזנבלום לא מרגישים מודבקים כרקע. הם מקדמים את העלילה. וזה חשוב, כי ב"מיקה שלי" השירים מגיעים עם מטען רגשי מוכן מהבית.
"הבלדה על חדווה ושלומיק", "שיר של יום חולין", "שירו של צנחן", "גשם אחרון" ושירים נוספים של רוזנבלום הם לא רק להיטים ישראליים יפים. הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו.
הקהל לא שומע אותם מאפס. הוא מגיע איתם מהבית, מהרדיו, מטקסי בית הספר, מימי הזיכרון, מההורים, מהאוטובוסים, מכל המקומות שבהם ישראל דואגת להזכיר לעצמה שהיא עצובה גם כשהיא שרה יפה.
וזה אולי הדבר הכי חזק במוזיקה כאן. היא מפעילה משהו שכבר יושב אצל הקהל בגוף.
משי קלינשטיין, בתפקיד מיקה, שרה בביטחון ויודעת מתי לעצור. היא לא הופכת את מיקה לדמות גדולה מהחיים, וזה טוב. דווקא הרגעים הקטנים שלה, המבטים, ההיסוס והשתיקות, עושים את העבודה.
גלעד מרחבי, בתפקיד גידי, מצליח להעביר את השבר בלי להפוך אותו לקריקטורה של טראומה. זו דמות שהיה קל מאוד לשחק כ"פצוע מלחמה" עם כל הסימונים המוכרים, אבל הוא נותן לה כאב עצור יותר, ולכן גם אמין יותר.
עדי אלון, בתפקיד ארי, מביא לבמה דמות שיכולה הייתה להיות רק פונקציה עלילתית, אבל מקבלת אצלו יותר נפח. הוא לא רק "האפשרות השנייה" של מיקה, אלא אדם שמנסה למצוא תשובה במקום שבו אחרים כבר איבדו את השאלה.
גילת אנקורי, בתפקיד אמו של גידי, מפרקת את הקלישאה של "אמא ניצולת שואה" ומחזירה לתפקיד ממד אנושי. לצידם גם לירון ויגדור, אוהד שחר וחברי האנסמבל, שנעים בין נאיביות, אהבה, שירה, מלחמה ואובדן בלי להישמע כמו ערב שירי לוחמים עם עלילה.
צילום: רפי דלויה
הבעיה: זה פשוט ארוך מדי
"מיקה שלי" מצליחה בעיקר כשהיא לא מנסה להסביר את עצמה יותר מדי. ברגעים שבהם היא נשענת על השירים, על השתיקות ועל האנשים השבורים שעל הבמה, היא חזקה.
ברגעים שבהם היא מדברת עוד ועוד בין השירים, היא נחלשת. ההצגה נמשכת כ-110 דקות ללא הפסקה, ואפשר בהחלט לקצר אותה מבלי לקחת ממנה דבר.
ועוד בקשה אישית: נא לא להקפיא את הצופים. אין ספק שיכולות המיזוג במקום יוצאות מגדר הרגיל. כמה מעלות יותר, וזה היה יכול להיות מושלם.
בשורה התחתונה
היוצרים ויתרו על סוף טוב לטובת מכתב פרידה והקדשה לנופלים, וזה עובד. לא כי זה לוחץ בכוח על בלוטת הדמעות, אלא כי הוא מרוויח את הרגע הזה ביושר.
"מיקה שלי" היא הצגה טובה עם שירים יפים, ביצועים חזקים וסיפור שרלוונטי היום לא פחות משהיה אז. היא לא מושלמת, אבל יש בה משהו שקשה לנער גם אחרי שיוצאים מהאולם.
