איור: דניאל רימר
כבר בכניסה לתערוכה "מוזר מכל חלום", המוצגת בימים אלו בגלריית ורטהיימר בנמל תל אביב, מתרחש משהו אצל הצופה. תחושה שקטה של כמיהה, רוך שנלכד בתוך חומר וצורה.
על הקירות תלויים צילומים של אובייקטים דוממים — צינורות, מברשות, חפצים יומיומיים — שנטענו בנוכחות אנושית מפתיעה.
במבט ראשון הם נראים כמו ציורים של צייר הולנדי מהמאה ה־17; רק אחר כך מבינים שמדובר בצילומים. ולא, גם לא כאלה שנוצרו בבינה מלאכותית.
לצד העבודות הללו הציבה האוצרת נטלי ורטהיימר מדפים ועליהם החפצים עצמם: צינורות מתכת חלודים, מברשות נעליים ישנות, שקית עירוי.
בלי התאורה המדויקת ובלי הקומפוזיציה הקפדנית הם נראים פשוט כמו חפצים. "כמו שחקנים שהגיעו בלי איפור", אומר רימר. והוא זה זה שמעניק להם נוכחות אמיתית בצילום.
דניאל רימר.צילום: אדווה דרור
הילד מלונדון שבנה חדר חושך בגיל 15
רימר, בן 59, נולד וגדל בלונדון. הוא החל לצלם כבר בגיל עשר, ילד סקרן שהתאהב במדיום.
בגיל 15 בנה לעצמו חדר חושך ביתי, רכש ציוד מתקדם, פיתח והדפיס צילומים בעצמו. אבל באנגליה של שנות ה־80 צילום אמנותי לא נתפס כמסלול חיים: האפשרויות היו בעיקר חתונות ואופנה — ואלה לא עניינו אותו.
בתוך כך, הוא פנה ללימודי קולנוע. שבוע לפני סיום הלימודים הלך לצפות בסרט "המבוך" בכיכובו של דיוויד בואי, אהוב ליבו.
כהרגלו, הוא נשאר עד סוף הקרדיטים — ושם נתקל בשם ג’ים הנסון. באותם הימים איש באנגליה עוד לא הכיר את השם. למחרת הוא התקשר לחברה, הציג את עצמו כסטודנט ושאל אם יש עבודה – והם הזמינו אותו לריאיון.
The ArchetypalL anguage . איור: דניאל רימר
רימר החל לעבוד כראנר: מכין תה, מחלק תסריטים ומתרוצץ בין העובדים.
תוך חצי שנה בלבד קודם לקניין ב"חברת היצורים של ג’ים הנסון", תפקיד שכלל איתור חומרי גלם לבובות. הוא פגש טיפוסים יוצאי דופן — מאישה זקנה שהחזיקה עשרות שקים של נוצות, ועד יצרני עיני זכוכית המיועדות לשימוש אנושי.
בחלוף שנתיים קודם שוב, הפעם לתפקיד מתאם הפקה ונשלח לארצות הברית, לסט של “צבי הנינג׳ה” — בשעתו ההפקה הגדולה ביותר באמריקה.
שולמית עזר ודניאל רימר. צילום: סוזן לוי
הוא היה צעיר מאוד ונראה כמעט ילד, ופיקח על צוות של 15 אנשים. מצד אחד זה היה חלום: מכשיר קשר, אחריות, סט ענק. מצד שני, התבהרה תחושת הריק. זה לא היה הסרט שלו, לא הסיפור שלו. הוא לא באמת יצר — הוא רק ביצע.
ואז ב־1990 הכול נעצר. ג’ים הנסון נפטר בפתאומיות משפעת שהסתבכה לדלקת ריאות, בגיל 52 בלבד, ימים ספורים לפני החתימה על מכירת החברה לדיסני.
רימר זוכר את הרגע שבו כונס הצוות והבשורה נמסרה. זמן קצר לאחר מכן הוא הבין שאינו רוצה להעביר את חייו בעשיית סרטים עם בובות לילדים. הוא חיפש משמעות אחרת.
איור: דניאל רימר. Counting Chickens
הגורו שאמר: "סע לישראל"
עוד לפני מות הנסון החל רימר להתעניין בבודהיזם ובדתות מיסטיות.
הוא התחיל לצלם סרט תיעודי על אמונה: בסופי שבוע לקח ציוד, ביקר בקהילות שונות ושאל אנשים “לאיזו דת נולדת?”. רבים השיבו שנולדו יהודים, אך בהמשך חיפשו את “הדת האמיתית”.
אחד המרואיינים היה גורו לונדוני ממוצא הינדי, גם רופא, שהוביל קבוצות מדיטציה. רימר סיפר לו שהוא יהודי, אך שהדת כפי שהכיר אותה הרגישה לו חלולה — מסגרת בלי חוויה פנימית.
הגורו היה זה שאמר לו משפט שנשאר חקוק בליבו: "אפשר להעביר חיים שלמים במעבר מכביש לכביש — אבל לא להתקדם". לדבריו, "אם נולדת לדת מסוימת, לא צריך להחליף אותה, אלא להעמיק את החוויה שלך בה". הוא הציע לו לנסוע לישראל.
After The Rose Parade. איור: דניאל רימר
וכך, ב־1993 הגיע רימר ארצה, בלי תכנון לעלייה. אחרי שנה הבין שהוא נשאר פה. הוא לא אהב את ארצות הברית, וגם לא באמת התגעגע לאנגליה. בישראל הרגיש בבית.
הוא העמיק בלימודי יהדות, בעיקר בצד המיסטי, ומצא הקבלות לבודהיזם.
עם זאת, עם השנים התרחק מהדת הממוסדת, אך הוא עדיין שומר כשרות ומציין חגים מסיבות תרבותיות. כיום מעניין אותו בעיקר החיבור בין מוח לאמונה.
בישראל הקים חברה להפצת סרטים דוקומנטריים, עבד עם ה־BBC ועם מוסדות אקדמיים, נישא לרופאה ישראלית, ויחד גידלו שלושה בנים בעיר מודיעין.
איור: דניאל רימר. As Time Passes
הקורונה, הזום והצילום בחושך
בקורונה נסיעותיו המקצועיות בוטלו, העבודה הוקפאה, ורימר נשאר בבית עם הילדים, בזמן שאשתו עבדה בבית החולים.
אז הוא חזר למצלמה, קרא ביוגרפיות של צלמים כמו מאן ריי, לי מילר וריצ’רד אבדון, והחל לצלם טבע דומם.
במגזין צילום נתקל בעבודות צבעוניות שנראו כמו ציורים. הוא איתר את הצלם — הרולד רוס מפילדלפיה — שפיתח את הטכניקה המדוברת במשך 35 שנה. אלא שזה הסכים ללמד רק פנים אל פנים, אך בשל מגפת הקורונה הלימודים התקיימו בזום.
רימר חתם על הסכם סודיות והצטרף לסשנים ליליים עם משתתפים נוספים העולם. רובם מתברר פרשו, אך הוא נשאר. השניים אף הפכו לחברים, למרות שמעולם לא נפגשו.
הטכניקה האמורה נקראת Light Painting — ציור באור. הצילום מתבצע בחושך מוחלט, בחשיפה ארוכה, כשמקור האור היחיד הוא פנס קטן שמועבר באיטיות על האובייקט.
כל עבודה מורכבת מכ־50 פריימים. העיבוד בפוטושופ נמשך שבועות — ללא פילטרים ובלי אפקטים, רק כלים בסיסיים. זהו תהליך איטי, מדיטטיבי, שדורש סבלנות ושקט מוחלט.
אין ספונטניות. הכול מתוכנן. לפעמים חולפים חודשים עד שנמצא החפץ הנכון. נוצה או חוט דורשים חדר נטול תזוזה; החפצים נשארים במקומם יום שלם כדי שכל פרט ופרט יהיה מדויק.
בעבודתו המכונה It Is So נראה צינור שמטפטף טיפה על צמח צעיר. התמונה הפכה ויראלית, ונתפסה בידי מאמינים מדתות שונות כדימוי רוחני.
עבור רימר זוהי עבודה על גבולות וצמיחה: לא שפע, אלא ריסון, המאפשר חיים. העבודה נבחרה לביאנלה לאמנות בלונדון 2025, ורימר היה אחד מארבעה אמנים שייצגו את ישראל.
בעבודתו Father & Son שני צינורות מתכת חלודים בגבהים שונים מבטאים קשר בין אב לבן — קרבה, נפרדות ומבטים לכיוונים שונים.
ב־The Archetypal Language שתי מברשות נעליים "מתחבקות", זיכרון מילדותו בלונדון, בעוד ש-After The Rose Parade היא יצירה העוסקת ביופי שמתפוגג לאחר שהמופע נגמר, ו־The Horror Of Mortality מציגה שקית עירוי עם נוזל שנראה כמו דם.
הנושאים המרכזיים בעבודתיו: הזדקנות, בריאות, חרדה, קיום ומוות.
איור: דניאל רימר
לא בינה מלאכותית — ולא קיצורי דרך
רימר מורגל בשאלות על בינה מלאכותית. ותשובתו לכך חד־משמעית: הוא מעולם לא השתמש בה ואינו מתכוון לעשות זאת. הוא משווה את עבודותו לבישול — להזמין אוכל ולהציג אותו כאילו בישלת בעצמך. התהליך, מבחינתו, הוא לב היצירה, ואותו אי אפשר לקצר.
התערוכה בגלריית ורטהיימר היא למעשה תערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ וכוללת עבודות מארבע השנים האחרונות. שמה של התערוכה "מוזר מכל חלום" ניתן לה בהשראת ג’ורג’יו דה קיריקו, שכתב על הפער בין המציאות למשמעות שאנו מייחסים לה.
רימר אינו רואה את עצמו כסוריאליסט, אלא כאקסיסטנציאליסט. החפצים שהוא מצלם הם הרבה מעבר לחומר וצורה — הם אנחנו, באור ובחושך.
התערוכה “מוזר מכל חלום” | גלריית ורטהיימר, נמל תל אביב | אוצרת: נטלי ורטהיימר
נעילה: 27 בפברואר, 2026
