צילום: רדי רובינשטיין
כשצחוק ודמעה יושבים זה לצד זה
המסך ירד, האור נדלק, ואני עומדת על הרגליים, מוחאת כפיים לצוות השחקנים, ומרגישה איך העיניים מצטמצמות מרוב התרגשות.
בתוך ההמולה של מחיאות הכפיים, עם לחלוחית קטנה בזווית העין ותחושת התעלות שקשה להסביר, חלפה בי מחשבה אחת ברורה: יש מצב שזה הערב שבו צפיתי באחת ההפקות הטובות ביותר שעלו בתיאטרון הקאמרי.
זו לא רק הצגה טובה, זו חוויה רגשית שמצליחה לגעת בלב ולנער משהו מבפנים. אתה יוצא מהאולם עם תחושה של חיות, של רצון לחבק את האנשים שאתה אוהב, של תשוקה לצאת ולטרוף את העולם.
וזה פרדוקס יפהפה, כי מדובר בהצגה שעוסקת במחלה, במוות, במשפחה מרוסקת ובכאב שורשי. ועדיין, איכשהו, אתה יוצא ממנה אופטימי.
צילום: רדי רובינשטיין
לפעמים הדרך היחידה לספר את האמת היא להפוך אותה לבדיחה
החולה ההודי, מחזהו החדש של רשף לוי, עוסק באב שמחלתו מאחדת את שני בניו: שגב ואבשלום שלא דיברו זה עם זה במשך שנים.
המפגש הזה מציף רגשות, חשבונות ישנים, אהבות שלא נאמרו, והומור שמנסה לאחות את מה שהכאב פירק. אבל בניגוד להצגות רבות שעוסקות בנושא דומה, לוי מצליח לעשות כאן משהו אחר:
הוא לא נכנע לקדרות, אלא נוגע בעצב דרך הצחוק. הוא מזכיר לנו שהומור הוא לא התחמקות מהכאב, אלא אולי הדרך האנושית ביותר להתמודד איתו.
צילום: רדי רובינשטיין
רשף לוי – האיש שמצחיק אותנו גם כשכואב
יש משהו כמעט נדיר בקולו של רשף לוי כיוצר תיאטרון ישראלי. הוא מגיע מהעולם של סטנדאפ וקומדיה, אבל לא מסתפק בצחוק בלבד.
הכתיבה שלו תמיד מתרחשת על קו התפר שבין הומור חד לרגש חשוף. מאז האובדן של אחיו רגב, לוי חותם את כל יצירותיו בשמו של רגב – מעין אמירה שקטה על שותפות נצחית.
אולי זו הסיבה שכל טקסט שלו טעון כל כך ברגש אמיתי. בחולה ההודי זה ניכר במיוחד: זו כתיבה שבוקעת מתוך כאב אישי, אבל מצליחה לדבר לכולם.
הוא מתבונן במשפחה הישראלית בלי לייפות ובלי להטיף. הוא מאפשר לדמויות שלו להיות אנושיות גם כשהן אנוכיות, פגועות, קטנות. ובאותה נשימה, הוא מוצא בתוכן גם את רגעי החסד הקטנים: משפט, חיוך, זיכרון, שמאפשרים להמשיך הלאה.
צילום: רדי רובינשטיין
צוות שחקנים מדויק ומרגש – בין צחוק לדמעה
הבמה בקאמרי 2 קרובה, היא נגישה, כמעט בלתי אמצעית, וניתן לבחון ולראות כל ניואנס בפנים והתנועות של צוות השחקנים. הקאסט של החולה ההודי נהנה מאמינות גדולה מאוד, יכולת לנוע במנעד רגשי גדול ומאוד מהיר.
בערב שבו אני צפיתי בהצגה גילם את דמותו של שגב השחקן עידו טאקו. טאקו מצליח לקחת את הקהל למסע רגשי ממש כמו מטוטלת שנעה בין מצחיק לעצוב, בין רגעים של ליצן בלתי נלאה לבין שתיקות שממלאות את האולם.
יש לו נוכחות בימתית חזקה, אבל מה שמרשים באמת הוא הרוך. הוא מצחיק בלי לנסות להצחיק, כואב בלי להפוך לדרמטי מדי. בכל סצנה הוא מצליח להעביר שכבה חדשה של רגש, ואתה מרגיש שהוא באמת חי את הדמות.
היו רגעים שבהם פשוט רציתי לקום ולחבק אותו. הוא מצליח להעביר את הדמות המורכבת של שגב – שרוצה להרגיש שלם.
הוא שזכה באב מושלם שעשה סוג של "תיקון" אחרי גירושיו, מנסה להרכיב את הפאזל עם האח הגדול שאף פעם לא היה לו וחי בצל הידיעה שיש לו אחד כזה. אותו אח שסרח, שהושפל והוקע מהמשפחה. אבל בנקודה אחת הוא חייב את האח הגדול שלו כדי שיקבל את ההחלטה שרק הוא יכול לקבל.
תום אבני בתפקיד אבשלום הוא הלב השני של ההצגה. יש בו עוצמה שקטה ותחושת כאב כבוש, והוא מצליח להחזיק את הדמות הזו ברגישות ובדיוק.
אתה מאמין לו בכל רגע, גם כשהוא מתפרץ וגם כשהוא שותק. האיפוק שאבני שהוא אל הבמה מצליח להחזיק את הצופה עד שמבינים מה הוא אגר כל השנים.
שרה פון שוורצה בתפקיד האמא מביאה לבמה תערובת של עייפות, חוכמה ואהבה. היא מגלמת אם ישראלית שכולנו מכירים – זו שתמיד מנסה להחזיק את כולם יחד גם כשהכול מתפרק.
זו דמות מורכבת בעלת עבר אבל בעיקר בעלת רצון עיקש להחזיק בחיים שלה ולא לשקוע לתוך העגמומיות והצרות שלה בחיים.
מוטי כץ, בתפקיד האב, נותן הופעה פשוט מהפנטת. אותו אב שהיה בעבר כריזמטי ומחליט, שהיה בלב העניינים של המדינה ועסק בדברים של רומו של עולם,מוצא את עצמו בערוב ימיו במצב שלא משאיר לו הרבה שליטה או כבוד עצמי.
כל מבט שלו, כל נשימה, שווים אלף מילים. הוא מגלם את השבר של הדור הקודם, שהתעקש שדברים יקרו כמו שהוא רוצה ולא ראה מעבר למוסכמות והאמונות שלו.
יחד, הארבעה יוצרים משפחה בימתית אמיתית. אתה שוכח שהם שחקנים – הם חיים יחד מולך, נושמים יחד, מתווכחים, מתפייסים, מצחיקים ובוכים.
צילום: רדי רובינשטיין
אינטימיות שמדברת ישירות ללב
הבימוי של אמיר וולף נשען על מינימליזם מדויק. אין גימיקים, אין תנועה מיותרת. הכול מדוד, מכוון ללב. הוא נותן את הבמה לשחקנים, לדרמה שמתרחשת בין הדמויות, ובעיקר נותן במה לכל מה שלא רואים או שומעים על הבמה – אותה אמת שמרחפת מעל כולם.
ההצגה מלווה בשירים ישראלים איקוניים, כדי ליצור תחושת געגוע לתקופה שהיתה ואיננה. השיר "ערב מול הגלעד" שמושמע ומושר על הבמה – נשמע כמו סוג של שיר אשכבה ופרידה.
כאב, פיוס, וצחוק שמרפא החולה ההודי מצליחה לגעת במקומות הכי רגישים שלנו כישראלים. לא רק סיפור על מחלה, אלא על התמודדות עם העבר, על משפחה שבורחת אחת מהשנייה אבל גם לא יכולה זו בלי זו.
יש כאן אמירה על הורים שהזדקנו ועל הפחד להיות לבד. אבל דווקא במקום הזה, שבו הכי קל ליפול לדרמה כבדה או לרחמים, לוי שומר על טון מאוזן.
כל פעם שהכאב מאיים להציף, הוא שולף הומור קטן, אנושי, מחויך שמצליח לשחרר את הקהל בצחוק קולקטיבי של הקלה וכך מצאתי את עצמי כשנגמרה ההצגה עם תחושה מוזרה ויפה של תקווה.
כן, הצגה על מחלה, על מוות, על שבר משפחתי – מצליחה לגרום לך להאמין בחיים. זו אולי הגדולה של רשף לוי: לקחת את המציאות הישראלית, עם כל הכאב שבה, ולמצוא בה מקום לאור.
נדמה לי שזו לא רק הצגה שרואים – זו הצגה שחווים וחיים אותה עוד הרבה זמן אחרי.
מאת: רשף ורגב לוי | בימוי: אמיר י. וולף | תפאורה: אלכסנדרה נרדי | תלבושות: רועי עקאב | מוזיקה: איתמר גרוס | וידאו: אלדד בוגנים | תאורה: קרן גרנק
