בספרן המשותף הן מתארות את ההליכה כדרך חיים, כמסע אנתרופולוגי מלא תשוקה.
הפרק הראשון מסכם מידע על הליכה איכותית, שפירושה הפעלת הגוף בתנועה מודעת ומאוזנת. המחברות מציעות שאם אנחנו כבר קמים ללכת עדיף שזה יהיה בצורה משודרגת ונכונה. ההליכה מתברר משפיעה לטובה לא רק על ההיבט הגופני, אלא גם על אלה הנפשיים, הקוגנטיביים, החברתיים והסביבתיים.
בספר פזורים להם כמה טיפים נחמדים, למשל: חבישת כובע מצחייה תיאלץ אתכם ללכת בראש זקוף ולהגדיל טווח ראייה, שימוש בטלפון נייד מסוכנת כי היא מובילה לתנועה לא מאוזנת וירידה של 90% בראייה ההיקפית. בעת ההליכה כף היד צריכה להיות סגורה מעט ובקו ישיר עם האמה, ומומלץ לקנות נעלי ספורט לאחר פעילות כשכף הרגל תפוחה מעט כדי להיות בטוחים שהמידה נכונה… הנעל הרי לא תתרחב.
אהבתי במיוחד את הפרקים העוסקים בהליכה בטבע ובהליכת המדיטציה, שניהם עוסקים בהליכה בפן הרוחני ומציעים הסתכלות קצת אחרת על הפעילות היומיומית הזאת.
פרק ההליכה בטבע מציע סקירה תרבותית ופילוסופית על ההליכה, מג`יין אוסטין ועד מסורת ההליכה בין הטירות בבריטניה, (מסתבר שעד שנת 2000 השבילים לא היו פתוחים לפשוטי העם…).
בהליכה בטבע אנחנו רוצים להתחבר לאנרגיה של הטבע, לעומת הליכת המדיטציה שמטרתה היא התבוננות פנימית.

הליכת מדיטציה מתבצעת לרוב בטבע, באוויר הצח, הבריא כל כך. יש שהולכים יחפים כדי לחדד את תחושת המגע והחיבור עם האדמה. התנועה הטבעית והמונוטונית של ההליכה מאפשרת למוח להתפנות ממאמץ מנטלי ולהגיע לתחושת נינוחות. הקשב פנוי לנדוד לחשיבה בהקיץ ומחשבה יצירתית. הליכה זו מאפשרת התכנסות לכאן ועכשיו, מיינדפולנס. קשה לנו בדרך כלל להתמקד בהווה, אנו כה טרודים, וזו פרקטיקה פשוטה שיכולה לשרת אותנו בדרך לתובנות חדשות וזמן איכות עם עצמנו.
בספר התוודעתי לראשונה לביטוי "מסלול עקלתון". המחברות מציעות ליצור כזה בעצמנו. מדובר במבוך מצויר במקום תחום שאמור להרגיע את ההולך בו מעצם ההליכה המונוטונית על השביל המתפתל, הליכה זו גם משפרת יכולת ריכוז ומאזנת בין החלק הימני והשמאלי של המוח.
כיף לדעת שכלי כל כך זמין לנו, הוא כה עצמתי וחשוב לאורך חיינו. הקריאה הרבה על ההליכה גרמה לי להעריך קצת יותר את הפעולה הזאת שכה מובנת מאליה.
הספר משובץ בציטוטים על הליכה מעולמות הספרות, הדת, הפילוסופיה ומצליח להעביר את המסר שההליכה יכולה להיות הרבה יותר רוחנית משחשבנו… למשל, "אני יכול להרהר רק כשאני הולך… כשאני מפסיק, אני חדל מלחשוב", אמירה שמיוחסת לז`אן זאק רוסו.
לסיכום, קיוויתי שהספר יעשה לי חשק לקום מהספה וללכת. לאן? לא חשוב, העיקר ללכת. או כמו שאומרות מילות השיר הידוע, "ללכת כי כולם הולכים…" – הליכה מודעת, כזו שבה הכתפיים מונחות במקום הנכון והידיים מתנועעות לצד הגוף בזווית המדויקת.
אבל לא רק, הליכה שתיתן לי זמן איכות אמיתי עם עצמי, עם מחשבותיי, עם הטבע שנשקף בדרך. והספר הזה בהחלט עשה זאת. ובנימה זאת, זה הזמן לנעול נעליים נוחות ולצאת לסיבוב הליכה!