צילום: כפיר בולטוןתארו לעצמכם שבנכם הצעיר נעדר שעות רבות, הוא אינו עונה לטלפונים ובמקרה הוא שחום עור. תארו לכם שאתם חיים במדינה עם פרופיילינג (אפיון גזעי), ושיטור יתר, שכל מי שעורו הכהה מקודד סטריאוטיפית. תארו לכם שזו מציאות של רבים מיוצאי אתיופיה בארץ, בדומה לאפרו-אמריקאים בארצות הברית.
לאחר מקרהו של יוסף סלמסה, צעיר ממוצא אתיופי שהתאבד כזכור לאחר שנורה על ידי שוטרים באמצעות אקדחי הלם חשמליים, והתיעוד של שוטרים שהכו בבת ים את החייל דמאס פקדה, הציג הצוות למיגור הגזענות ליוצאי אתיופיה נתונים קשים לפיהם בשנת 2015 עמד אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה על 3.5%, גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה.
אלא שמאז דבר לא השתנה, אדרבא – הנתונים העדכניים אף חמורים יותר מאלו שהוצגו בשעתו בוועדת פלמור (2016) ומתברר כי חרף תכניות המשטרה להפחית את מספר התיקים והמעצרים של יוצאי העדה ולהגביר את האמון שלהם בארגון, מגמת שיטור היתר כלפיהם רק החריפה.
צילום: כפיר בולטון
מדו"ח מבקר המדינה עולה כי מנתוני המשטרה לשנת 2019, שיעור התיקים שנפתחו לקטינים אתיופים הוא פי 3.8% משיעורם באוכלוסייה ואצל בגירים פי שניים.
ההצגה "לילה לבן" מאת תמר קינן, עיבוד מוצלח של גור קורן ועירד רובינשטיין למחזה שכתב כריסטופר דמוס בראון, מחזאי ועורך דין, זו הצגה מטלטלת על אם שמחפשת את בנה, שנעדר שעות ארוכות, תוך תיאור המפגש המורכב שלה עם רשויות החוק האטומות.
רות אסרסי הנהדרת, מגלמת את אלישבע האם שגורמת לנו הצופים אמפתיה לה ולמצבה. הטקסטים בפיה בחלקם משעשעים-מרירים, על הגזענות הסמויה בארץ, ועל היחס שהיא מקבלת מהמשטרה, שמפלה ומקטינה ואף אלימה.
כפעילה חברתית במחאתה של העדה האתיופית, צפיתי במחזה הזה דרוכה ומתוך עניין רב, גם בשל מערכת היחסים בין אלישבע בהצגה ובעלה אותו מגלם ישי גולן בהצלחה רבה, זו שדבקה בשם האתיופי אותו בחרה לבנה – אדיס, בעוד הוא מכנה את בנו – אדי, והמפגש שלו, עורך דין מצליח, ישראלי לבן, עם רשויות החוק, שאינן בוחלות להקטין גם אותו רק משום שהוא דורש לדעת מה ארע לבנו.
ההצגה מעלה שאלות מטרידות מאד על המפגש עם רשויות החוק, על צבע ומעמד, על נישואין מעורבים, ובעיקר על גזענות גלויה וסמויה.
צילום: כפיר בולטון
ככזאת ועל רקע המציאות הקשה, ההצגה "לילה לבן" בהחלט חזקה ומטלטלת, אך גם אינה חפה מחריקות קלות, לעיתים היה נדמה כי הדמויות הראשיות, מדקלמות מניפסט חברתי יותר מאשר טקסטים אותנטיים, שיוצאים מהלב, וגם האזכור של המאבקים החברתיים לטובת בני העדה כמו למשל אברה מנגיסטו, מתוך הבנה שהקהל מכיר את הדמויות, ולי לפרקים זה הרגיש קצת כמו רשימה יותר מאשר חיבור בין מאבקים.
רוצו לראות!
