יח"צ. "מישהו לרוץ איתו". צילום: ישעייה פיינברג
"מישהו לרוץ איתו" המועלה בימים אלה בתיאטרון גשר הוא דוגמה מרשימה וכובשת לב לאופן שבו ניתן לקחת יצירה ספרותית אהובה – כזו שכבר זכתה לעיבוד קולנועי מצליח ונטמעה בזיכרון הקולקטיבי – ולהפוך אותה להצגה תיאטרונית שעומדת בזכות עצמה.
זהו תיאטרון חי, פיזי ורגשי, שמצליח לדבר בשפתם של צעירים מבלי לוותר על עומק, מורכבות ואמירה אנושית רחבה.
"מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה" – השורה הזו אינה רק ציטוט מוזיקלי שמרחף מעל ההצגה, אלא מפתח להבנתה. היא מזקקת את לב היצירה: בדידות עירונית, גיל ההתבגרות, והבחירה להמשיך לנוע גם כשאין יד אוחזת.
כבר מהרגע הראשון ברור שההצגה מבקשת להזמין את הקהל למסע פיזי ורגשי שמתרחש בתנועה מתמדת, ממש כמו הספר שעליו היא מבוססת.
מסע שלא עוצר לנשימה
"מישהו לרוץ איתו" של דוד גרוסמן, שראה אור בשנת 2000, הוא מאבני הדרך של ספרות ההתבגרות הישראלית. זהו סיפור מסע אורבני, מותח ורגיש, שמכבד את גיבוריו הצעירים ומעניק להם עומק ואנושיות נדירה.
זהו סיפור שמתחיל במקרה קטן והופך למסע גדול בהרבה. אסף, נער ירושלמי שקט, יוצא להחזיר את הכלבה האבודה שקיבל לידיו בשם דינקה לבעליה ומגלה מהר מאוד שהעיר שהוא מכיר משתנה לו מול העיניים.
כל מפגש בדרך פותח עוד דלת לעולמה של תמר, נערה בודדה וחזקה, היוצאת למסע במטרה להציל את אחיה. במקביל לצעדים של אסף, נחשף גם המסע של תמר, מלא פחד, הישרדות ורצון עיקש להגן על מי שהיא אוהבת.
יח"צ. "מישהו לרוץ איתו". צילום: ישעייה פיינברג
שני המסלולים הללו נעים זה לקראת זה, בלי לדעת, והסיפור כולו הופך למסע על התבגרות, על בדידות בעיר גדולה, על אהבה ראשונה ועל הרגע שבו מפגש אחד יכול לגרום לך להרגיש שאתה לא רץ יותר לבד.
העיבוד הבימתי של תיאטרון גשר לא בא לשחזר את הספר או להתחרות בגרסה הקולנועית, אלא לתרגם את רוחו לשפה תיאטרונית עצמאית.
הבימוי של עידו קולטון מציע תיאטרון שאינו פוחד מרגש אך גם אינו נכנע לקלישאות. קולטון אינו נאמן לספר באופן עיוור, אלא קשוב לרוחו, ובוחר לבנות הצגה קצבית, פיזית, שמתקיימת בין גוף לטקסט, בין פעולה למוזיקה.
השאלה המרכזית בעיבוד אינה "איך מספרים את העלילה", אלא איך מספרים את התנועה של הסיפור.
זהו סיפור שנע ללא הרף בין מקומות, רגשות וזמנים והבמה נדרשת לאמץ את הדינמיקה הזו. ואכן, התנועה הופכת לשפה. הדמויות כמעט אינן עומדות במקום, והמרחב הבימתי משתנה ללא הרף. המעברים בין סצנות, בין מקומות ובין מצבים רגשיים – הם חלק מהסיפור.
התפאורה בהצגה היא הרבה יותר מרקע, היא מנוע דרמטי ועוזרת להעביר את תחושת המסע והתנועה הבלתי פוסקת: הבחירה בעיצוב שמאפשר שינוי מהיר, פתיחות וסגירות, טיפוס וירידה, מייצרת תחושת מסע.
יח"צ. "מישהו לרוץ איתו". צילום: ישעייה פיינברג
אלמנטים בימתיים משמשים למספר מקומות בו זמנית, והמעברים עצמם הופכים לחלק מהסיפור: הבמה המסתובבת נעה בין אזור הפסנתר לבין מערכת מדרגות. המעבר בין המרחבים אינו מקרי: הפסנתר מייצג רגעים אינטימיים, כמעט ביתיים, בעוד המדרגות מסמלות את המרחב הציבורי. הדמויות כמעט אינן עומדות במקום, והעיר עצמה נדמית ככזו שאינה מאפשרת מנוחה אמיתית.
במקום לנסות "להראות" את ירושלים, ההצגה מאפשרת לחוות אותה. העיר מתגלה כמרחב נפשי, לעיתים חונק וצפוף ולעיתים פתוח ומזמין, ומדגישה את הבדידות שבתוך ההמון, לצד האפשרות למפגש ולחיבור.
הפנסים, שהם אלמנט מרכזי בעיצוב, משמשים הרבה מעבר לתאורה פונקציונלית. הם פנסי רחוב, הם דרכים המובילות במסע, ואפילו יוצרים את תחושת המערה הסגורה. לעיתים הם מאירים דרך, ולעיתים הם הזרקור על דמות כזו או אחרת. האור הופך לאמצעי דרמטי שמדגיש את תחושת המעקב, הסכנה והחשיפה בעיר.
המוזיקה בהצגה אינה תוספת אסתטית, אלא מרכיב מהותי. עבור תמר ואחיה, המוזיקה היא זהות, שפה ואמצעי הישרדות.
היא מאפשרת להם לעבד את המציאות, לברוח ממנה אך גם לשלוט בה. המוזיקה אינה עוצרת את העלילה אלא נעה איתה, מלווה ריצות, הליכות, מפגשים ובריחות. הבחירה בשירים מוכרים יוצרת פסקול שמדבר ישירות מעולמן של הדמויות ומהדהד את נושאי הבדידות, התנועה והחיפוש אחר קשר.
ליהוק צעיר
אחת הבחירות המשמעותיות והמדויקות בהצגה היא הליהוק: שחקנים צעירים שמגלמים בני גילם.
הבחירה הזו מעניקה להצגה אותנטיות שקשה לייצר אחרת. הגוף הצעיר, הקול שעדיין מתנדנד בין ביטחון להססנות, התנועה הלא מלוטשת: כל אלה יוצרים אמת בימתית חיה.
הדמויות אינן "משוחקות" מבחוץ, אלא מיוצגות מעולם הפנימי של השחקנים. הקהל, ובעיקר בני הנוער שהיו בהצגה, יכול להזדהות מיידית, להרגיש שמדברים אליו ולא עליו. במקביל, הקהל הבוגר מקבל הזדמנות להיזכר במורכבות האמיתית של גיל ההתבגרות.
קאסט השחקנים של תיאטרון גשר מציג עבודת משחק מדויקת, רגישה ועמוקה, הנשענת על הקשבה אמיתית לטקסט ולרוחו. השחקנים אינם מייפים את הדמויות או מנסים להפוך אותן לגדולות מהחיים, אלא מעניקים להן פשטות כואבת וישירות רגשית. אלו דמויות יומיומיות, מחוספסות לעיתים, שמעוררות הזדהות אך גם התנגדות.
יח"צ. "מישהו לרוץ איתו". צילום: ישעייה פיינברג
ניר כנען מגלם את אסף במשחק כן וכובש, ומזמין את הקהל ללוות אותו במסע ההתבגרות דרך תנועה מתמדת וחיפוש פנימי. פרח בר מיניאלי מציגה את תמר כדמות רגישה, חכמה ונחושה, המקרינה כוח גם ברגעי שבר.
לצידם, האנסמבל כולו: מיקי לאון, אלי מנשה, פולינה פחומוב, קארין סרויה ואופיר צוויגנבוים ועוד, יוצר פסיפס אנושי עשיר שמעמיק את העולם הבימתי.
מבין כל הדמויות, דמותה של דינקה הכלבה היא אחת הבחירות האמיצות והמרגשות בהצגה. זהו תפקיד שעלול היה להפוך לגימיק, אך כאן הוא הופך לעוגן רגשי של ממש. דינקה אינה רק חוט מקשר עלילתי, אלא לב פועם שמניע את המסע כולו.
פולינה פחומוב בונה את הדמות באמצעות משחק פיזי הנשען על גוף, קצב ותגובה, ללא מילים וללא הסברים. היא אינה משחקת כלב במובן הישיר, אלא מזקקת תחושות של נאמנות, דריכות, פחד וצורך בקשר. בתנועה מדויקת, לעיתים מינימליסטית ולעיתים אימפולסיבית, היא יוצרת נוכחות חיה שנעה במתח עדין בין חייתיות לאנושיות.
אם יש ספר אחד שהייתי לוקחת אותו לאי בודד – "מישהו לרוץ איתו" היה הספר הזה. זה ספר שנוגע בכל נימי הנפש האנושית, בתחושה הראשונית כמעט פרימיטיבית של האנשים לשרוד. זהו ספר מסע אל נפש האדם, מסע בין אדם לאדם, מסע בין אדם לעצמו.
"מישהו לרוץ איתו" היא הצגה שמבינה כי תיאטרון אינו רק סיפור שמספרים, אלא חוויה שחיים בתוכה. בזכות בימוי מדויק, שפה בימתית חכמה ועבודת משחק אנושית וקשובה, ההצגה מצליחה לגעת בצורך הבסיסי ביותר: לא להיות לבד, ואם כבר לבד – שיהיה לפחות עם כיוון, עם תנועה, עם מישהו או משהו לרוץ איתו.
