צילום: באדיבות תיאטרון "הקאמרי"
"People who need people are the luckiest people in the world", שרה ברברה סטרייסנד ב"מצחיקונת". יש משפטים שנשמעים כמו קלישאה, עד שמגיעה הצגה שמזכירה לנו מדוע משפטים כאלה נוגעים בנו עד נימי הנשמה.
"השותפה" בתיאטרון הקאמרי אינה הצגה שמנסה לזעזע, להרעיש או להמציא מחדש את הגלגל. היא עושה משהו קשה הרבה יותר: היא פשוט מספרת סיפור אנושי. כזה שנכנס לאט, בלי דרמה מוגזמת ובלי רגעים שמבקשים בכוח מחיאות כפיים – ובדיוק משום כך נשארים איתך גם אחרי שהאורות נדלקים.
ההצגה נפתחת בסיטואציה יומיומית ופשוטה לכאורה: אישה מחליטה להשכיר חדר בביתה. אלא שמהר מאוד מתברר שמדובר בהרבה יותר מסיפור על שותפות למגורים.
במרכז העלילה ניצבות שרון ורובין, שתי נשים שמגיעות מעולמות שונים לחלוטין. שרון, אישה מבוגרת שחייה מתנהלים בשגרה שקטה ומסודרת, מבקשת בעיקר יציבות ושלווה.
מולה ניצבת רובין – אישה חופשייה, דעתנית וסוערת, שמביאה איתה אנרגיה אחרת, לצד מטען אישי שלא תמיד קל לחשוף.
המפגש ביניהן יוצר שורה של חיכוכים משעשעים, הנובעים מהבדלי גיל, אופי ותפיסת עולם. אלא שדווקא מתוך אותם עימותים נרקם בהדרגה קשר אנושי מפתיע.
ככל שהעלילה מתקדמת, מתקלפות שכבות של דעות קדומות, נחשפים פצעים ישנים וכל אחת מהן נאלצת לבחון מחדש את הבחירות שעיצבו את חייה.
התוצאה היא סיפור רגיש, מצחיק ומרגש על בדידות, על הצורך האנושי בשייכות ועל ההבנה שלעולם לא מאוחר מדי לפתוח את הדלת לאחר – ובעיקר לעצמך.
צילום: באדיבות תיאטרון "הקאמרי"
"איך בנאדם יכול להיכנס לחיים שלך ולהכניס בו חיים…", אומרת שרון על רובין, שפרצה בסערה לחייה. המשפט הזה הוא בדיוק מהותה של ההצגה: שתי נשים, שני עולמות ושתי תפיסות חיים שנראות כאילו אין להן שום סיכוי להיפגש.
ובכל זאת, מתוך אילוץ כמעט טכני, נרקמת ביניהן מערכת יחסים מוזרה, מצחיקה, מרגשת ובעיקר אמיתית.
ההצגה אינה ממהרת לשום מקום. היא מאפשרת לדמויות לנשום, לטעות, להתעצבן, לצחוק ולהתקרב בקצב שלהן, וכצופה אתה מוצא את עצמך נשאב פנימה בלי לשים לב.
מהרגע הראשון היא שומרת על אותו קו אנרגטי. אין כאן עליות חדות או שיאים דרמטיים שנועדו לטלטל את הקהל. להפך: הקצב נשאר כמעט אחיד לאורך שעה וחצי, ודווקא הבחירה הזאת הופכת את החוויה לאנושית יותר.
כמו בחיים עצמם, לא כל שינוי מגיע עם מוזיקה דרמטית. לפעמים החיים משתנים בשיחה קטנה במטבח, במבט אחד או במשפט שנאמר כבדרך אגב.
העוגן המרכזי של "השותפה" הוא המשחק. מיקי קם ואודיה קורן, שתי אושיות במה, מחזיקות לבדן את ההצגה – וזהו הישג לא מובן מאליו. אין הרבה שחקניות שמסוגלות למלא במה שלמה רק באמצעות דיאלוג, שתיקות ונוכחות, וכאן זה קורה באופן טבעי לחלוטין.
צילום: באדיבות תיאטרון "הקאמרי"
כל אחת מהדמויות שהן מגלמות מביאה איתה עולם שלם של הרגלים, פחדים, שריטות וחלומות. הן אינן מנסות להפוך אותן לגדולות מהחיים. להפך: הן הופכות אותן לאנשים שהיינו יכולים לפגוש במעלית, ברחוב או אולי אפילו במשפחה שלנו.
הכימיה בין הדמויות היא הלב הפועם של ההצגה – לא משום שהן תמיד מסתדרות, אלא דווקא משום שהן לא. החיכוכים, אי ההבנות, השתיקות והעקיצות הם שבונים את הקשר ביניהן. ככל שהעלילה מתקדמת, רואים כיצד כל אחת מצליחה לערער את תפיסותיה של האחרת, בלי לנסות לשנות אותה בכוח.
זהו סיפור על שני ניגודים שנפגשים, אך הוא אינו עוסק רק בניגודים. הוא עוסק ביכולת של בני אדם להרחיב זה לזה את נקודת המבט, להבין שאפשר לחיות אחרת, לחשוב אחרת ואפילו לאהוב אחרת. לפעמים האדם שנכנס לחיים שלך אינו זה שדומה לך, אלא דווקא זה שמערער את כל מה שחשבת שאתה יודע.
גם הבחירות הבימתיות משרתות את הרעיון הזה בחוכמה. התפאורה כמעט אינה משתנה לאורך כל ההצגה. הבית נשאר אותו בית, החלל נשאר אותו חלל ואין תחלופת תפאורות שמסמנת לצופה היכן הוא נמצא בכל רגע.
ובכל זאת, באופן כמעט פלאי, מרגישים כל הזמן את הפער בין העולם שבחוץ לבין המיקרוקוסמוס שנוצר בתוך הבית. בחוץ החיים ממשיכים לרוץ, אך בפנים הזמן כמעט עוצר. הבית הופך למעבדה קטנה של רגשות, מקום שבו שתי נשים לומדות מחדש מהי קרבה, מהי בדידות ומהי שייכות.
הפסקול הופך לשכבה רגשית נוספת בהצגה. יש התאמה מדויקת בין הצלילים לבין מצבן הנפשי של הדמויות, והחיבור הזה מוסיף רובד רגשי בלי להשתלט על ההתרחשות.
המוזיקה אינה מספרת לנו מה להרגיש, אלא משקפת את מה שהדמויות מתקשות לומר במילים. היא מדגישה את הבדידות, את התקווה, את המבוכה ואת רגעי האושר והגילוי.
צילום: באדיבות תיאטרון "הקאמרי"
אחד הדברים היפים ב"השותפה" הוא שהיא אינה מנסה לספק תשובות. היא לא מטיפה על בדידות, לא מרצה על הזדקנות ולא מסבירה מה נכון ומה לא נכון. היא פשוט מציגה שני בני אדם בנקודת זמן קצרה, וכשזה נעשה בכנות כזאת, כל צופה מוצא את עצמו בתוך הסיפור בדרך אחרת.
יש מי שיראה כאן סיפור על חברות, יש מי שיראה סיפור על הזדמנות שנייה, ויש מי שייצא עם מחשבה על האנשים שפגש בדרך – אלה שנכנסו לחייו במקרה ובדיעבד שינו אותו לחלוטין.
בסופו של דבר, "השותפה" מזכירה לנו אמת פשוטה: אנחנו רגילים לחשוב ששינויים גדולים מגיעים בעקבות אירועים גדולים. אבל לפעמים כל מה שצריך הוא עוד אדם אחד, עוד קול בבית, עוד כוס קפה משותפת ועוד מישהו שיגרום לך להסתכל על החיים מזווית שלא הכרת.
כי כולנו צריכים אנשים. לא כאלה שיצילו אותנו, אלא כאלה שיזכירו לנו שאנחנו עדיין חיים. ו"השותפה" עושה בדיוק את זה – בעדינות, בפשטות ובלי רעש מיותר.
