יח"צ. "מאמא". צילום: מתן רדין
במרכז הסרט ניצבת מילה (יבגניה דודינה, בתצוגת משחק נהדרת ויוצאת דופן), עובדת סיעוד שהגיעה לישראל מפולין לפני שנים.
היא עובדת בבית רחב ידיים ומפואר ומועסקת על ידי משפחה נדיבה. לאחר תקופה ארוכה, ובעקבות שבר בידה, היא שבה לביתה בעיירה קטנה בפולין – בית ישן ומט ליפול.
מילה מקווה להמשיך מהמקום שבו הפסיקה, לחזור אל בעלה ואל בתה, להשתלב מחדש בחייהם ואפילו לראות את הבית החדש שנבנה מהכספים ששלחה במשך השנים. לכסף, אגב, יש מקום משמעותי מאוד בהתנהלות החיים בסרט.
אלא שהזמן עשה את שלו. הכול השתנה, והיחסים כבר אינם אותם יחסים. לבעלה יש בת זוג, בתה עזבה את הלימודים שמילה מימנה בגאווה ומתכוונת להתחתן, ונדמה שכולם למדו לחיות בלעדיה. זו אינה החזרה הביתה שלה קיוותה.
מכאן מתברר כי אף שהסרט עוסק בהגירת עבודה, הוא מעלה שאלות אוניברסליות בהרבה: האם אפשר להשיב זמן שאבד? מה קורה לאהבה לאחר שנים של היעדרות? ומה קורה כשהסיפור שסיפרנו לעצמנו אינו עומד במבחן המציאות?
יח"צ. "מאמא". צילום: מתן רדין
כאב שמחלחל לאט
אור סיני, שזהו סרטה העלילתי הראשון באורך מלא, מביימת דרמה מאופקת, שקטה ואיטית.
המרחבים הפולניים הקרים והקצב המדוד מסייעים להמחיש את הריחוק הרגשי שבין הדמויות. בישראל, לעומת זאת, הכול מוחצן יותר, צבעוני ולעיתים אף סוער.
בתוך המתח שבין שני העולמות הללו, מתחדדת התחושה שמילה כבר אינה שייכת באמת לאף אחד מהם – לא לפולין ולא לישראל.
הסרט גדוש בשתיקות, במבטים מרוחקים וברגעים המתפתחים באיטיות. אף שיש בו דרמה רוחשת ומתמדת, הוא נמנע מעימותים גדולים ומרגעים מתפרצים.
דווקא הבחירה הזו משרתת היטב את הסיפור. נדמה שהחיים נשחקים בהדרגה ומלווים בהחמצות ובגעגוע בלתי פוסק. המציאות מורכבת, וכל אחד מהדמויות משלם מחיר. הכאב אינו מתפרץ – הוא מחלחל. הצופים נדרשים להשלים בעצמם את הפערים הרגשיים שנפערים לאורך הדרך.
כדאי לציין כי סיני זכתה בעבר להכרה בינלאומית בזכות סרטיה הקצרים, ובראשם "אנה", שעסק אף הוא בעולמן של נשים הנמצאות בשולי החברה.
במובן זה, "מאמא" אינו רק סרט ביכורים באורך מלא, אלא גם המשך טבעי לעיסוקה המתמשך בדמויות שקולן כמעט אינו נשמע, אף שסיפורן ראוי לעמוד במרכז הבמה.
יבגניה דודינה, בתפקידה כמילה, כובשת וחודרת ללב. היא מפגינה תצוגת משחק מרשימה, והשתיקות שלה מספרות חלק גדול מהסיפור. מצד אחד היא מונעת מכמיהה בלתי פוסקת לאהבה, ומצד אחר מנסה בכל כוחה לשמור על כבודה. ברור שמדובר באישה בודדה מאוד, אך גם כזו שמלאה בגעגוע ובתקווה.
דודינה מגלמת את מילה ברגישות נדירה. מבט מהוסס, חיוך שנעצר באמצע, שפת גוף מכונסת וקול שקט – כל אלה מבהירים כי מדובר באישה הנושאת על כתפיה געגועים, בדידות ואולי גם לא מעט אשמה.
ועם זאת, מילה היא דמות מורכבת: חזקה ופגיעה בעת ובעונה אחת. בסרט המבוסס על ניואנסים ועל שתיקות, זו בדיוק האיכות שהופכת את משחקה למשכנע כל כך.
יח"צ. "מאמא". צילום: מתן רדין
משפחה ומערכות יחסים
לצד העיסוק בהגירה ובעבודה, "מאמא" הוא בראש ובראשונה סרט על מערכות יחסים שנשחקו עם השנים. מילה מבקשת להשיב לעצמה את מקומה במשפחה, אך מגלה שאהבה אינה יכולה לעצור את מהלך הזמן.
יחסיה עם בתה טעונים בכאב, בכעס ובגעגוע שהצטברו במהלך שנות ההיעדרות. הקשר עם בן זוגה נע בין קרבה לניכור, בין זיכרון החיים המשותפים לבין המציאות החדשה שנוצרה בלעדיה.
גם מערכות היחסים המשניות בסרט, שחלקן מגולמות על ידי שחקנים פולנים, מדגישות את מורכבותו. הדמויות אינן מתחלקות לטובים ולרעים, אלא מוצגות כבני אדם שכל אחד מהם נושא עמו את מחיר הבחירות והנסיבות שעיצבו את חייו.
הסרט מתבונן בכולן בחמלה ומזכיר שלעיתים המרחק הגדול ביותר אינו זה שבין שתי מדינות, אלא זה שנפער בין בני אדם שאהבו זה את זה – ואיבדו בדרך את היכולת למצוא זה את זו מחדש.
יח"צ. "מאמא". צילום: מתן רדין
מילת סיכום
"מאמא" הוא סרט מעורר מחשבה, רגיש ומדויק. בזכות הבימוי של אור סיני והמשחק המרהיב והמשכנע של יבגניה דודינה, הוא מצליח להעניק פנים וקול לנשים שרבות מהן נותרות בדרך כלל בשולי הסיפור.
יש בו גם רלוונטיות ברורה לישראל. כחברה המעסיקה עשרות אלפי עובדות סיעוד זרות, הסרט מזמין את הצופים לחשוב על חייהן שמעבר לתפקיד שהן ממלאות בבתינו – ועל המחירים האישיים, המשפחתיים והרגשיים שהן משלמות בדרך.
