מתוך הסרט "ז`ה טם, רונית אלקבץ". צילום: מירי דוידוביץחשבתם פעם על משמעות הכסות בחייו של אדם בכלל ושל אישה בפרט? על הכוח שיש לה לפיסת הבד ברושם הראשוני, על היכולת להרשים כמו גם להרוס, להטעות, לבנות מציאות, לספר סיפור, להראות פיסת חיים, פיסת תרבות.
זה מה שמחכה לכם בסרט ז`ה טם רונית אלקבץ. זהו סיפור על מלבושיה של אישה אחת בלתי נשכחת, שנאבקה בגופה וביצירתה למען החירות האנושית, קבלו אותה: רונית אלקבץ – אישה גדולה מהחיים ושנויה במחלוקת, אפשר לאהוב או לא לאהוב אותה, אבל אי אפשר להתעלם ממנה! כל נים בגופה מחובר לנשמה שלה, היא נאמנה לעצמה ורק לעצמה.
במהלך הסרט נשמע קולם של האנשים שעבדו צמוד אליה ומתארים אותה, בימאים ומלבישות מספרים על האישה הקשה שהייתה, עקשנית ודעתנית כזו שמתערבת ומעורבת בכל סצנה בדיוק כפי שמצופה מאישה גדולה מהחיים שתקפיד קטנה כגדולה.
באופן זה גם התייחסה אלקבץ לבגדיה, היא השקיעה רבות בלבוש, תפרה מגיל צעיר את הבגדים שלה ולא נתנה דין וחשבון לאף אחד! לעיתים הלבוש שלה היה מוגזם, אוונגרדי ומלא ניגודים, לעיתים חשוף ועם זאת צנוע, או פשוט צבעוני מדי, מזרחי, אוריינטלי, למעשה כל מילות התיאור יתאימו, אני עצמי ראיתי את הלבוש שלה כמלא צבעים וניגודים ולצד זה מאוד מחובר לעצמו בדיוק כמו האישיות שלה.
במהלך הסרט נשמע קולם של האנשים שעבדו צמוד אליה ומתארים אותה, בימאים ומלבישות מספרים על האישה הקשה שהייתה, עקשנית ודעתנית כזו שמתערבת ומעורבת בכל סצנה בדיוק כפי שמצופה מאישה גדולה מהחיים שתקפיד קטנה כגדולה.
באופן זה גם התייחסה אלקבץ לבגדיה, היא השקיעה רבות בלבוש, תפרה מגיל צעיר את הבגדים שלה ולא נתנה דין וחשבון לאף אחד! לעיתים הלבוש שלה היה מוגזם, אוונגרדי ומלא ניגודים, לעיתים חשוף ועם זאת צנוע, או פשוט צבעוני מדי, מזרחי, אוריינטלי, למעשה כל מילות התיאור יתאימו, אני עצמי ראיתי את הלבוש שלה כמלא צבעים וניגודים ולצד זה מאוד מחובר לעצמו בדיוק כמו האישיות שלה.
מתוך הסרט "ז`ה טם, רונית אלקבץ". צילום: מירי דוידוביץבתחילת הסרט נשמעת אלקבץ אומרת שהיא אוהבת ללבוש שחור, "מאוד אוהבת שחור" ומצהירה כי כל הארון שלה… שחור.
היא מודה שהיא אינה מרגישה צורך להתלבש צבעוני כי היא מרגישה כל כך צבעונית מבפנים: "לא יודעת להסביר, בעצם לא כל דבר אפשר להסביר וזה נכון כי אפשר להבין המון גם בלי מילים." אבל הסרט הוא דווקא צבעוני ונושא את שמה של תערוכת הרטרוספקטיבה שנערכה לה בשנת 2017 , שנה לאחר מותה במוזיאון העיצוב חולון (אוצרת: יערה קידר), שהסרט מלווה את תהליך הקמתה.
מאז ילדותה נמשכה אלקבץ לאופנה, כך מספרת לנו אמה בסרט, בהמשך מחזקת את דבריה אלקבץ עצמה ומתארת את משיכתה לבגדים, לעיצובים המופרכים שהייתה תופרת לעצמה כנערה בקריית ים. "אני הייתי היחידה שהתלבשה עד הסוף", היא מודה בכנות.
הסרט הוא למעשה מסע בין זמנים, בין ארונות בגדים, בין בני משפחה וחברים של אלקבץ לקולגות ולמעצבים שעבדו איתה, וכך זוכים לראות תצוגות אופנה שבהן השתתפה בסוף שנות ה-80 כמו גם דמויות אותן גילמה בסרטיה הראשונים בתחילת שנות ה-90 החל בנשים קשות יום, וכלה בהופעות זוהרות על השטיח האדום וכל זה תוך הכרת כסותה ועושר הבדים אותם ידעה לעטות על גופה במיומנות מרשימה.
הסרט שביימה מורן איפרגן, הוא למעשה סרט דוקומנטרי על אופנה ישראלית, פסיפס ארכיוני אופנתי של השחקנית על רקע דימויים המרכיבים את דמותה הייחודית שהצופה בו נעשה שותף לרגעים, למחשבות, לאנקדוטות ולהרבה בגדים.
הייתי מרותקת לכל דקה של הסרט, לטעמי רונית אלקבץ היא אישה מהפנטת בדיוק כמו הלבוש שלה, יחד הם עושים אותה, הלבוש שלה והיא אחד הם.
מאז ילדותה נמשכה אלקבץ לאופנה, כך מספרת לנו אמה בסרט, בהמשך מחזקת את דבריה אלקבץ עצמה ומתארת את משיכתה לבגדים, לעיצובים המופרכים שהייתה תופרת לעצמה כנערה בקריית ים. "אני הייתי היחידה שהתלבשה עד הסוף", היא מודה בכנות.
הסרט הוא למעשה מסע בין זמנים, בין ארונות בגדים, בין בני משפחה וחברים של אלקבץ לקולגות ולמעצבים שעבדו איתה, וכך זוכים לראות תצוגות אופנה שבהן השתתפה בסוף שנות ה-80 כמו גם דמויות אותן גילמה בסרטיה הראשונים בתחילת שנות ה-90 החל בנשים קשות יום, וכלה בהופעות זוהרות על השטיח האדום וכל זה תוך הכרת כסותה ועושר הבדים אותם ידעה לעטות על גופה במיומנות מרשימה.
הסרט שביימה מורן איפרגן, הוא למעשה סרט דוקומנטרי על אופנה ישראלית, פסיפס ארכיוני אופנתי של השחקנית על רקע דימויים המרכיבים את דמותה הייחודית שהצופה בו נעשה שותף לרגעים, למחשבות, לאנקדוטות ולהרבה בגדים.
הייתי מרותקת לכל דקה של הסרט, לטעמי רונית אלקבץ היא אישה מהפנטת בדיוק כמו הלבוש שלה, יחד הם עושים אותה, הלבוש שלה והיא אחד הם.
* הסרט הוקרן בהקרנת בכורה עולמית בפסטיבל בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובהמשך ישודר ב-HOT8.
