יח"צ. להקת הבית למחול | צילום: באדיבות ascaf
תעצרו לרגע את כל הרעש. את ההתראות, את המסכים, את מי שאתם צריכים להיות בשביל העולם.
תקשיבו לקצב הראשוני ביותר שאתם מכירים – לקצב הפנימי של הגוף. לפעימה הקבועה של הלב, לנשימה, לדחף הראשוני לזוז כשצליל פוגש את הגוף.
עכשיו תנסו להיזכר מי אתם בלי כל מה שהתווסף בדרך – בלי מסכות, בלי בגדים שמספרים סיפור, בלי פילטרים, בלי תפקידים. רק גוף, דופק, אינסטינקט.
זה בדיוק המסע ש-Bolero X, המופע החדש של תזמורת המהפכה ושחר בנימיני, מזמין את הקהל לעבור.
לא מדובר במסע עלילתי במובן הרגיל, אלא בחזרה אל המקום הראשוני ביותר, כמעט פראי, של הקיום האנושי – המקום שבו תנועה נולדת מתוך צורך, שבו צליל הופך לדחף, שבו בני אדם מתקבצים יחד סביב קצב כאילו מדובר בזיכרון קדום שטמון בכולנו.
מהרגע הראשון הרגשתי שאני לא נכנסת רק לאולם מופעים, אלא לטקס. כזה שלא פועל דרך מילים אלא דרך הגוף: דרך מוזיקה שחודרת ישר לבית החזה, דרך רקדנים שנעים כאילו התנועה בוקעת מהם באופן אינסטינקטיבי, ודרך אנרגיה קבוצתית שסוחפת את הקהל פנימה בלי לבקש רשות.
המופע לא מבקש שתבינו אותו – הוא מבקש שתרגישו אותו. הוא לא מנסה להרשים רק ביופי או בווירטואוזיות, למרות שיש ממנה בשפע, אלא מזכיר לצופה משהו בסיסי יותר: שמתחת לכל המסכות, כולנו עדיין מגיבים לאותו דופק אנושי עתיק. משם מתחיל המסע של Bolero X, ומשם גם קשה מאוד להישאר אדישים.
יש משהו כמעט בלתי אפשרי בניסיון להסביר במילים את התחושה שמלווה את ב. זה מופע שלא רק צופים בו – הוא חודר מתחת לעור. הוא מצליח לעורר את המקומות הראשוניים ביותר בתודעה.
במשך שעה ורבע מצאתי את עצמי מרותקת לבמה, בתחושה שאני עדה למשהו שנמצא בין קונצרט, טקס פולחני, מופע מחול וחלום קדום.
יח"צ. להקת הבית למחול | צילום: באדיבות ascaf
טקס מודרני של תשוקה ותנועה
המופע בנוי סביב שלוש יצירות מרכזיות, שכל אחת מהן בוחנת בדרכה את הגבול שבין תרבות ליצר, בין סדר להתפרצות, בין האינדיבידואל לשבט. שלוש היצירות אינן רק "קטעים" נפרדים – הן מרגישות כמו שלושה שלבים במסע רגשי ופיזי שהולך ומעמיק ככל שהערב מתקדם.
היצירה הראשונה, APRIL, שהכוריאוגרפיה שלה נוצרה בהשראת "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי, היא אולי הרגע שבו הקהל מבין שהוא נכנס לטריטוריה אחרת לגמרי.
כבר מהצלילים הראשונים מורגש המתח – אותה תחושה של אדמה רועדת מתחת לרגליים, של משהו קדום שמתעורר לחיים. זו יצירה פראית, שבטית וטקסית שמועברת בשפה עכשווית, חיה ונושמת.
הבמה מכוסה שכבה דקיקה של חול או אפר שחור, שהופכים לחלק בלתי נפרד מהכוריאוגרפיה עצמה. הרקדנים מתגלגלים בתוכה, מפזרים אותה לכל עבר ונראים כאילו הם צומחים מתוך האדמה.
בשלב מסוים נפרשת על הבמה יריעת בד אדומה עצומה שמכניסה ליצירה אנרגיה אגרסיבית כמעט טקסית, כמו זירת פולחן מודרנית. הגוף הופך לכלי ביטוי יצרי, והתנועה נעה בין משיכה, סכנה והתפרצות.
הקטעים הקבוצתיים כאן הם לא פחות ממדהימים. 13 רקדני להקת הבית למחול מבצעים עבודה פיזית מטורפת, כזו שקשה להבין איך אפשר להחזיק לאורך זמן. אבל מעבר לווירטואוזיות, יש בהם דיוק רגשי יוצא דופן. כל תנועה מרגישה הכרחית.
יח"צ. להקת הבית למחול | צילום: באדיבות ascaf
כשהם נעים יחד נוצר על הבמה דימוי של שבט קדום, גוף קולקטיבי אחד שנושם בקצב אחיד. מבחינה אסתטית אלו רגעים מהפנטים ממש: גלים אנושיים של תנועה, שכבות שנבנות ומתפרקות, קומפוזיציות שנראות כמעט כמו ציור חי, כאשר המוזיקה מהווה רובד נוסף של התנועה.
אחד הדברים היפים בכוריאוגרפיה של בנימיני הוא הדרך שבה הגוף אף פעם לא נראה "מושלם" במובן הקלאסי.
הרקדנים הולכים בגב כפוף, הראשים מתנדנדים, שיווי המשקל נדמה רגעי ושביר. לפעמים הם נראים כמעט כמו יצורים קדומים או עכבישיים, נאבקים להישאר זקופים, נמשכים לקרקע ושבים להתרומם ממנה. דווקא הגמלוניות המחושבת הזאת מעניקה לתנועה תחושה אנושית, חיה ויצרית הרבה יותר.
המוזיקה ביצירה הזו היא כוח בפני עצמו. תזמורת המהפכה, תחת הניהול המוזיקלי של רועי אופנהיים וזהר שרון, מצליחה להוציא מהצלילים איכות כמעט פיזית.
המוזיקה המקורית של אריאל בלומנטל משלבת בין תזמור כבד, כלי הקשה, אלמנטים אלקטרוניים וגיטרות, באופן שלא רק מלווה את הרקדנים אלא ממש בונה יחד איתם את העולם הבימתי. לא רק שומעים את המוזיקה – מרגישים אותה בגוף.
כלי ההקשה פועמים כמו לב, כלי הנשיפה חותכים את החלל, והמתח המוזיקלי נבנה בצורה כמעט בלתי נסבלת עד לרגעי ההתפרצות. יש משהו מהפנט באופן שבו הצליל והתנועה מזינים זה את זה. לפעמים נדמה שהרקדנים נעים מתוך המוזיקה, ולפעמים דווקא המוזיקה היא זו שנולדת מתוך גופם.
אחד הדברים המרשימים ביותר במופע כולו הוא האופן שבו היוצרים מצליחים לשמור על תחושת ראשוניות מתמדת. אין כאן תנועה "נקייה" במובן הקלאסי. האיברים אינם מתוחים אף פעם עד הסוף, הקווים אינם מושלמים או סימטריים לחלוטין.
תמיד יש כיפוף קטן, רעד, עיוות עדין שמזכיר שהגוף הוא קודם כול דבר חי, אורגני ולא מהוקצע. התחושה הזאת, של משהו קמאי שמנסה לצמוח, מלווה את כל הערב.
היצירה השנייה, ARISE, המתבססת על "אחר הצהריים של פאון" של קלוד דביסי, מעבירה אותנו לממד אחר – ירוק יותר, מיסטי וחושני יותר.
יש תחושה של הפוגה מהשחור, וסוג של "אי" של צמחייה ירוקה ניצב באמצע הבמה. העין והנפש מקבלות מנוחה רגעית. העומס של הרקדנים שממלאים את החלל מתחלף ברקדנים ספורים בלבד, הנטמעים בתוך הסביבה.
המינימליזם שמאפיין את היצירה הזו מכניס איכות אחרת של תנועה – ארוכה יותר, שקטה ומהוססת יותר.
אחד הרגעים היפים ביותר בערב מגיע כאשר שני רקדנים בלבד נותרים על הבמה, בתוך אותו מרחב ירוק ואינטימי. דרך עבודת גוף מדויקת ויוצאת דופן הם יוצרים יחד דימוי כמעט לא אנושי, משהו שנע בין יצור חי, טבע ופנטזיה.
זה רגע שממחיש היטב את היכולת של בנימיני לקחת תנועה ולהפוך אותה לדימוי שנחרט בזיכרון הרבה אחרי שהמוזיקה מסתיימת.
יח"צ. להקת הבית למחול | צילום: באדיבות ascaf
היצירה השלישית, BOLERO X, מתכתבת עם ה-Bolero של ראוול. כאן המופע מגיע לשיאו הרגשי והחזותי. כמו אצל ראוול, הכול נבנה בהדרגה. עוד שכבה של תנועה, עוד כלי שמצטרף, עוד גוף.
אבל ב-Bolero X ההדרגתיות הזאת הופכת למשהו כמעט גופני. מרגישים את הדופק של היצירה עולה. גופו של הקהל עצמו מתחיל להגיב לקצב. וזו אולי ההצלחה הגדולה ביותר של הערב – העובדה שלא נשארים רק צופים מבחוץ. בשלב מסוים אתה מרגיש שאתה חלק מהטקס.
החלק האחרון נפתח דווקא ברגע מפתיע ומשעשע: מנגינה מוכרת שמזוהה עם פרסומת ישראלית מצליחה משתרבבת לפתע אל תוך העולם האסתטי והאירופי שבנה המופע.
לרגע נשמעים באולם צחוקים קטנים, אבל במקום לשבור את הקסם, הקריצה הזאת רק מדגישה עד כמה היצירה מודעת לעצמה ולא לוקחת את עצמה בכובד ראש מוחלט.
בהתחלה נראים רק קטעי סולו ודואטים, כשמאחוריהם ניצבים רקדנים נוספים בצורות גיאומטריות כמעט מהפנטות. ואז, בהדרגה, הבמה מתמלאת ב-50 רקדנים שנעים יחד בדיוק כמעט בלתי נתפס.
חמישים גופים, נשימה אחת. הקטעים הקבוצתיים הם מהיפים שנראו לאחרונה על במה ישראלית, לא רק בגלל הדיוק, אלא בגלל העוצמה האנושית שלהם.
יש רגעים שבהם הבמה נראית כמו אורגניזם אחד עצום, פועם, נושם ומתפרץ. וככל שהקצב מתעצם, כך גם התחושה הרגשית. משהו בין שמחה פראית לאובדן שליטה מוחלט.
יוצרי Bolero X עובדים דרך תחושה. דרך הגוף. דרך חוויה חושית. נדמה שהם רצו כאמור לבחון איך מוזיקה ותנועה יכולות להחזיר אותנו למקום ראשוני יותר, לאותו מקום שבו האדם מגיב לקצב באופן כמעט אינסטינקטיבי.
ועם זאת, המופע מרגיש מאוד עכשווי. התאורה, השפה הבימתית, האופן שבו הצליל נבנה בחלל – הכול חד, מודרני ומדויק. אבל בתוך כל המודרניות הזאת יש געגוע למשהו בסיסי יותר. לחיבור אנושי בלתי אמצעי.
תזמורת המהפכה ראויה כאן להערכה עצומה. יש בארץ לא מעט גופים מוזיקליים מצוינים, אבל מעטים מצליחים להיות כל כך נגישים מבלי להתפשר על עומק אמנותי. זו בדיוק הגדולה שלהם.
הם לא "מנמיכים" את האמנות בשביל הקהל – הם פשוט יוצרים חוויה שמזמינה את הקהל פנימה. Bolero X הוא דוגמה מושלמת לזה. גם מי שמעולם לא הלך למופע מחול עכשווי או לקונצרט תזמורתי יכול למצוא את עצמו נשאב לחלוטין לתוך העולם הזה.
המוזיקה לאורך כל הערב פשוט מהפנטת. החיבור בין התזמורת למחול מרגיש אורגני לחלוטין, כאילו מדובר בשפה אחת. וזה לא דבר מובן מאליו. בהרבה מופעים מהסוג הזה מרגישים לעיתים שהמוזיקה והמחול "מתקיימים זה לצד זה". כאן הם תלויים זה בזה לחלוטין.
יח"צ. להקת הבית למחול | צילום: באדיבות ascaf
הסגנון היצירתי של שחר בנימיני מתאפיין בחקירה בלתי פוסקת של גבולות הגוף, הקצב והאנרגיה הקבוצתית. הוא בונה כוריאוגרפיה מתוך דפוסים חוזרים, תנועות מדויקות ועבודה אינטנסיבית עם מקצב, כך שהתנועה מקבלת איכות כמעט מדיטטיבית, אך בו בזמן גם יצרית וסוחפת.
אצל בנימיני יש מתח קבוע בין שליטה מוחלטת לבין תחושת התפרקות, והמתח הזה יוצר על הבמה חוויה פיזית חזקה שמורגשת כמעט כמו גל הולך ומתגבר.
ב-BOLERO X הגישה הזו בולטת במיוחד: הרקדנים פועלים כגוף אחד הנשאב בהדרגה לתוך הקצב החוזר של המוזיקה, עד שהכוריאוגרפיה הופכת למעין טקס מודרני. בנימיני מצליח לקחת מינימליזם תנועתי ולהפוך אותו למשהו טעון רגשית, כשהדיוק, הנשימה המשותפת והחזרתיות יוצרים תחושת מתח מהפנטת.
במקום לספר סיפור ליניארי, הוא יוצר חוויה חושית שפועלת דרך הגוף והקצב הרבה לפני שהיא מתורגמת למילים. גם כשהתנועה נעשית חושנית וטעונה יותר, היא לעולם לא גולשת לאובדן מוחלט של שליטה. יש בה תמיד איפוק מסוים, מתח שנשמר מתחת לפני השטח, וזה בדיוק מה שהופך אותה למהפנטת כל כך.
גם מבחינה ויזואלית מדובר במופע עוצר נשימה. הגוף האנושי מקבל את כל הבמה – הוא ממלא את החלל, בונה אותו, מפרק אותו ונבנה מחדש. רצפת הבמה בנויה מחול או אפר שחור, מה שיוצר תחושת סטריליות ותחושה שההתרחשות מתקיימת ביקום אחר.
Bolero X הוא מופע שפשוט אי אפשר להישאר אדישים אליו. מופע שמפעיל את הגוף והרגש כאחד. הוא מצליח להיות יפהפה ואפל, מתוחכם ופראי, אינטלקטואלי ואינסטינקטיבי. ובעיקר, הוא מזכיר מדוע אנחנו בכלל הולכים לתיאטרון, למחול ולמוזיקה חיה. כדי להרגיש משהו שלא ניתן לחוות דרך מסך.
