יח"צ. "כשאגדל להיות קטן". צילום: אוליבר מילר
לקראת יום השואה, העלתה להקת תיאטרון מחול ירושלים על במת סוזן דלל את מופע המחול-תיאטרון "כשאגדל להיות קטן", מתוך יומן הגטו והספר "על אפוס חדש" מאת קורצ׳אק.
את כתיבת המחזה הפקידה תמרה מיאלניק בידי הצרפתי פרננד גרניה, לדבריה מתוך רצון ליצור ריחוק ולהימנע מפתטיות שממנה היא מתרחקת כמו מאש – בחירה אמיצה, שכן הסיפור טומן בחובו פח של סנטימנטליות.
המופע, בבימויה של המנהלת האמנותית תמרה מיאלניק, משלב את דמותו של יאנוש קורצ׳אק – אותה מגלם יונתן בן חיים – עם מונולוגים שהוא נושא על אירועים מחייו ועל אפיזודות שונות, המלווים ומתורגמים לשפת המחול המודרני.
באופן זה, המונולוגים הסטטיים הופכים לתנועה תמידית של שבעה רקדנים (איריס פרידמן, נגה אנני אלפרט, ישי מולכו, אליה אטיאס, אלון גלעדי, הדר חנה ג׳ינו ודוד בניון), עם ביצוע מעולה ומרטיט שהעניק תנועה, חיות וקצב למילים. זהו שילוב מושלם ומרגש של תיאטרון ומחול מודרני.
זהו מופע מרגש הבנוי משלוש עשרה תמונות ואפילוג – מעין מסכת של זכרונות ילדותו של קורצ׳אק, בגרותו ועד להליכה עם תלמידיו אל האל-חזור.
תמונת הצעדה למוות של קורצ׳אק וילדיו מבית היתומים מצמררת במיוחד.
ב-5 באוגוסט 1942 עלו קורצ׳אק, סטפניה וילצ׳נסקה וכ-200 ילדי בית היתומים על הרכבת לטרבלינקה.
הציעו לו להינצל – אך הוא סירב. על אותה צעדה אחרונה העיד עד ראייה בשם מארק רודניצקי: "האווירה הייתה ספוגה חוסר ישע, חוסר אונים, קיפאון. לא הייתה שום התרגשות, לא שירה, לא ראשים המורמים בגאווה". ובכך מתאפקת גם ההפקה, בחוכמה, מלהפריז בתיאור הרגע.
יח"צ. "כשאגדל להיות קטן". צילום: אלי כץ
יאנוש קורצ׳אק – שמו האמיתי הנריק גולדשמיט – נולד בוורשה ב-1878 למשפחה יהודית מתבוללת. רופא ילדים במקצועו, מחנך וסופר בנפשו, הוא הקדיש את חייו לילדים שאיש לא רצה בהם.
ב-1912 הקים בוורשה, יחד עם שותפתו סטפניה וילצ׳נסקה, את בית היתומים המפורסם ברחוב קרוכמלנה 92, שם פיתח שיטה חינוכית מהפכנית שהעמידה את עצמאות הילד במרכז – כולל בית משפט פנימי שבו הילדים עצמם דנו בתלונות ובסכסוכים.
תורתו הפדגוגית הקדימה את זמנה בדורות: הוא היה מהמנסחים הראשונים של הצהרת זכויות הילד שהוצגה בז׳נבה כבר ב-1924, ועקרונותיה הדהדו מאוחר יותר באמנת זכויות הילד של האו"ם מ-1989.
ילדים, לדידו, אינם מלאכים ואינם חפצים – הם בני אדם לכל דבר, הראויים לכבוד, לזכות לטעות ולחיות את ההווה. אפילו בגטו, כשהרעב כרסם בילדיו ומקצתם כבר מתו, הקפיד להמשיך ולקיים את אותו משטר שהקים: משפטים, תלונות, התנצלויות, פסקי דין.
מיאלניק, בת לניצולי שואה, שאמה ברחה מהפוגרום בקלצה שבפולין ב-1946, לאחר המלחמה. היא נולדה וגדלה בבלגיה, בפנימייה של נוצרים, על ברכי תורתו החינוכית של קורצ׳אק – שהפולנים רואים בו עד היום מחנך פולני דגול, לרוב מבלי להתייחס ליהדותו.
המתח הזה אינו מקרי: קורצ׳אק עצמו חי אותו כל חייו. הנריק גולדשמיט שהפך ליאנוש קורצ׳אק – יהודי שכתב ושידר בפולנית, שנלחם כקצין בצבא הצארי, שהקים בית יתומים יהודי אך פעל גם למען ילדים פולנים. ברחובות ורשה הכבושה בחר ללכת במדי קצין פולני, מסרב לענוד את טלאי המגן דוד שנכפה עליו – רק בקרב ילדיו ענד את סרט השרוול.
מיאלניק בורחת מסיום ריאלי וממשי של קורצ׳אק הצועד אל גורלו עם ילדיו: השביל המוביל אל הסוף המר, שנחרט בגיר בידי הרקדנים – נמחק בסופו של דבר על ידם, כי קורצ׳אק, בפנימיותה שלה, עדיין קיים.
התפאורה המינימליסטית מורכבת מפירמידת מתכת שהרקדנים מסובבים, ועל דפנותיה מופיעות האותיות א׳ (אדמה), מ׳ (מים), ש׳ (שמיים) – המסמלות את היקום בקבלה.
בצידה השני של הבמה עומדים שולחן הכתיבה וכסאו של קורצ׳אק. שני אביזרים נוספים, שאינם נוכחים דרך קבע על הבמה, הם בובה צבעונית ורכבת צעצוע – הרכבת, אולי, מרמזת על מערכת הרכבות הקטלנית. ואולי גם על הקייטנות שאליהן נסע קורצ׳אק עם ילדיו מדי קיץ, לכפר קטן מצפון-מזרח לוורשה, שם ראו ילדים יהודים ופולנים לראשונה קרן אור.
כך או כך, האווירה הכללית מוכתבת באמצעות הצבעים הקודרים, תמונות שחור-לבן של נופים המוקרנות על הבמה, בשילוב תאורה מתעמעמת ומתחלפת בהתאמה (דב מיאלניק), המשלימה את מימד התנועה, התוכן והמונולוגים.
אין ספק ש"כשאגדל להיות קטן" הוא מופע המגיש לצופה באולם את סיפורו של קורצ׳אק במימד אחר – רגיש אך ניתן להכלה.
בישראל נוטים לקרוא את קורצ׳אק כמעט אך ורק דרך עננת השואה, ובכך מפספסים את עיקר מורשתו: ארבעים שנות פדגוגיה, כתיבה ועשייה שקדמו למלחמה, וספרי ילדים (“הרשל׳ה והרב המשוגע",”אסתריקה”) שמלאי כוח ורלוונטיים עד היום.
המופע של מיאלניק מצליח, ברגישות ובאיפוק, לאחד את שני הממדים. ראוי היה להגישו לבני נוער כחלק מתוכנית יום הזיכרון לשואה ולגבורה. זו דרך לעסוק ביום הקדוש הזה דווקא באמצעות תרבות ומופע החודר ללבבות.
