ילדותי האבודה – בתים לילדים ניצולי שואה

הולנד כידוע, נכבשה ע"י הגרמנים תוך חמישה ימים, והאוסטרי ארתור סייס-אינקוורט מונה למושל.

רדיפת היהודים בהולנד החלה כמעט מיד, במתכונת הידועה היטב מכל רחבי אירופה: תחילה סולקו היהודים מהפקידות הציבורית ותוך כשנתיים הונהג שם הטלאי הצהוב והוטלו הגבלות, כמו איסור על הליכה לקולנוע או שימוש באופניים, זאת לצד התנכלויות ואלימות, היטפלות וחרם במקומות ציבור, הקמת "מועצה יהודית" וגידור הרובע היהודי, מצוד יהודים וגירושם, שוד רכוש ורצח נרחב.

בסך הכול, נרצחו בהולנד למעלה מ-110 אלף מיהודיה – שיעור של 80%, הגבוה ביותר במערב אירופה.

כאשר גורשו יהודי הולנד, תחילה למחנה ווסטרברוק וממנו למחנות ההשמדה בפולין, הם הורשו לקחת עימם רק מעט מטלטלין. "המועצה היהודית" המליצה ליטול בגדים חמים ורכוש דומה, אך לא חפצי ערך; הללו נותרו בבתים או הופקדו בידי מכרים. אך מיד לאחר שהיהודים שולחו למאסר, נבזזו דירותיהם בידי הנאצים והשכנים ההולנדים.

המלחמה הסתיימה ואט אט התבררו ממדי האסון שפקד את העם היהודי.

בין ששת מיליון קורבנות השואה נמנו כמיליון וחצי ילדים יהודים שנמצאו במחנות המשוחררים, בבתי נוצרים, במנזרים, וכן משוטטים ברחובות, ביערות ובמקומות מסתור.

יודגש כי במהלך המלחמה, הורים יהודים רבים נאלצו להפקיד את ילדיהם בידי פרטיזנים שהעבירו אותם למשפחות נוצריות הולנדיות כדי להגן עליהם מפני הנאצים. אלא שבהולנד שאחרי מלחמת העולם השנייה נחקק חוק, שקבע כי הילדים הללו שהוחבאו בזמן המלחמה – לא יוחזרו להוריהם.

לאחר השואה הוקמה שורה של בתי ילדים לשם טיפול בילדים ובני נוער יתומים משארית הפלטה.

הילדים הועברו לבתי ילדים שקמו בפולין, בהונגריה, בהולנד, בגרמניה ובצרפת עם תום המלחמה, במטרה לאסוף את אלו שנותרו ללא משפחה, לשקמם ולהביאם ארצה לכשתקום מדינת ישראל.

בהולנד הקימה עליית הנוער של הסוכנות היהודית את בית הילדים "אילניה" בעיר אפלדורן (Apeldoorn), שאליו הגיעו בני נוער שחולצו מרומניה, וילדים אחרים שנאספו מבתי יתומים מהונגריה, מצ`כוסלובקיה ומגרמניה בחסות הג`וינט (AJJDC), הצלב האדום והסוכנות היהודית מתוך אמונה ומטרה כי לכשתקום מדינת ישראל הם יעלו לארץ ישראל.


ראשית סיפורם של ילדי אילניה בחודש ספטמבר 1947, עם השתלטותה של המפלגה הקומוניסטית על רומניה והחשש ששערי רומניה יסגרו. בתחנת הרכבת בבוקרשט, נאספו כ-421 ילדים. חלקם הובלו בידי הוריהם שנפרדו מהם מתוך אמונה כי ייטב להם לצאת מרומניה וכי בעתיד הלא רחוק אף יזכו להיפגש עימם בארץ ישראל.

ילדים אחרים היו מקרב יתומי טרנסניסניסטריה (גיא ההריגה הראשי של יהודי רומניה) יתומים ולפיכך גם ללא מלווים.

כל הילדים מגילאי 8-17, מלווים ב-37 מדריכים וארבעה מורים הגיעו ברכבת שיצאה מבוקרשט ונסעה במשך כשבועיים לכל אורכה של אירופה עד הולנד. בדרכה עצרה הרכבת בפראג, חלפה על פני גרמניה המדממת, שליקקה את פצעי תבוסתה, וגם עברה בבריסל ואספה עוד ילדים.

עם הגיעה של הרכבת לאפלדורן, עיר במרכז הולנד, נקלטו הילדים בבית הילדים "אילניה", באפלדורמסבוס – בית חולים יהודי פסיכיאטר שהוקם ב-1909, ובינואר 1943 פונה מכל עובדיו היהודים שנשלחו למחנה אושוויץ, רובם ככולם נספו במחנה בירקנאו.

השם "אילניה" ניתן לבית הילדים על שם חורשת האילנות שהתפרשה בשטח של 45 הדונם שבתוכה שכן.

לילדים הוקצו שלושה מבנים למגורים מבין הביתנים הפזורים בחורשה וניתנו להם השמות "זרעים", "שורשים" ו"ניצנים", על שם חלקי האילן.


במקום הנחילו את השפה העברית, ונערכו טקסים וחגים ברוח ארץ ישראל. בעת היותם במקום שמעו הילדים על הקמת מדינת ישראל. הם הוסעו לאמסטרדם כדי לחגוג אירוע היסטורי זה, צעדו ברחובות כשהם מניפים דגלים ושרו את התקווה.

בתערוכה כאמור מובאים סיפורם של שבעה בתים שהוקמו אחרי המלחמה לילדים ניצולי השואה, בפולין, בהונגריה, בהולנד, בגרמניה ובצרפת. חלקם פעלו כמה חודשים, היו שפעלו שנים. פניהם המחויכים של הילדים הניבטים בתצלומי בתי הילדים המוצגים בתערוכה מסתירים מאחוריהם סיפורי חיים קשים, אבדן וצלקות נפשיות.