צילום: באדיבות דיסני
אחרי Tron: Legacy המאכזב של 2010, היה די קל לפקפק בצורך של סרט שלישי בסדרה. עוד ניסיון נואש להחיות פרנצ’ייז שכבר איבד קהל – נשמע קצת מיותר.
הסרט המקורי מ־82׳ נחשב בשעתו לפלופ. הוא נבלע בין E.T. לבלייד ראנר, והאקדמיה אפילו פסלה אותו מהאוסקר כי "הגרפיקה הממוחשבת היא בבחינת רמאות".
מי היה מאמין שהכישלון ההוא יהפוך לאבן דרך בתולדות הקולנוע, שלב אבולציוני שישנה את פני הוליווד לנצח, שהרי בלעדיו – לא היה "צעצוע של סיפור", או היקום הקולנועי של מארוול. בהיבט הזה, טרון ארס (Tron: Ares) מוכיח שבדיסני למדה מטעויות העבר שלה ופיצחה את הקוד – איך לגרום לסיפור הזה לפעום שוב…
הבמאי ג׳ואכים רונניג מצא פה את האיזון המושלם בין ויזואליה מסחררת לסיפור שמרגיש אנושי עד כאב.
מהפריים הראשון הסרט מהפנט – מבריק חזותית, מדויק בקצבו, ובעיקר: אנושי באופן כמעט לא צפוי נוכח הסביבה הרובוטית שבה הוא מתקיים. כן, העולם רובוטי, דיגיטלי ומהונדס – אבל הלב מתברר פועם חזק.
אם יש סצנה חזקה אחת שלוכדת את כל הליבה והפואנטה של הסרט, היא הרגע שבה ג’וליאן דילינג’ר (אוון פיטרס) חוטף סטירה מאמא שלו (ג’יליאן אנדרסון המהממת), והמציאות מתנפצת על המסך.
זהו רגע קטן ואנלוגי שמבהיר לצופה כי מתחת לכל השכבות הדיגיטליות, לרבות הפיקסלים, הטכנולוגיה, האפקטים והבינה המלאכותית יש עדיין בני אדם. המתח בין העולם הווירטואלי למציאות, בין הבינה המלאכותית לאנושיות – זה בדיוק הלב של הסרט הזה.
צילום: באדיבות דיסני
קאסט מדויק
אנדרסון, כמו תמיד, לא צריכה המון זמן מסך כדי לגנוב את הפוקוס – היא עושה זאת בקלילות, עם נוכחות קצרה ומשמעותית ששוברת את המסך.
גרטה לי (איב קים) מגלמת מדענית חכמה ופגיעה שחוששת מהטכנולוגיה שיצרה. לעומתה, מביאה ג’ודי טרנר-סמית’ (בתפקיד אתנה, קצינה רובוטית, חזקה וחסרת פחד) נוכחות עוצמה שקטה ופיזית אדירה וכריזמה שמרימה את דמותה הרבה מעבר לדמות המשנה שלה. מרענן לראות סרט אקשן מאפשר לדמויות הנשיות בו לזרוח, בלי להתאמץ.
צילום: באדיבות דיסני
העלילה מתרחשת כמה עשורים אחרי הסרט הקודם, כשהתאגיד Dillinger שהתפצל מ-Encom, החברה האגדית שקווין פלין (ג׳ף ברידג׳ס ששב בקאמבק קטן אך מרגש) ייסד עוד בעידן משחקי הארקייד של האייטיז, מנסה להעביר יצורים מהרשת לעולם האמיתי באמצעות טכנולוגיה מטורפת.
יש פה רמיזות לפילוסופיה, לאתיקה, לעולם שבו AI כבר לא רק כלי – אלא תודעה, כשהקונפליקט המקורי – סביב קוד דיגיטלי שמאפשר להחיות תוכנות מהרשת בתוך העולם האמיתי – חוזר, בגרסה הרבה יותר עכשווית, מסקרנת ואפלה.
אבל הכוכב האמיתי של הסרט מבחינתי הוא כמובן ג’ארד לטו, בתפקיד ארס, סוג של רובוט היפסטר עם כריזמה לא חוקית.
לטו מבצע פה תפקיד מושלם – מורכב, רגיש, מצחיק, ומסתורי בדיוק במידה. יש לו לוק חתיכי מחשמל, כימיה לוהטת עם גרטה לי, וההתפתחות של דמותו – ממכונה לתודעה – פשוט מרתקת.
מי שזוכר את אותו ב-My So-Called Life (כן, גם אני כבר בגיל הזה), או נהנה מהפרשנות הקאמפית שלו ב-House of Gucci, יתאהב בו פה הרבה יותר.
הוא הורס, מהפנט, מסתורי, חכם, ויודע לשבור את הרצינות עם טיימינג קומי מדויק. בסצנות שלו עם גרטה לי – הכימיה ביניהם לוהטת, והרגש מתפרץ בצורה שממש לא ציפינו לראות מסייבורג דיגיטלי.
צילום: באדיבות דיסני
בנוסף, יש גם קסם אמיתי ברגעים שבהם ההומנואיד מגלה את העולם האנושי. למשל כשהוא שומע מוזיקה בפעם הראשונה, או מנסה להבין מה זה בכלל רגש, או כשהוא מצהיר ש"להקת דפש מוד מנצחת את מוצרט". זה לא סתם פאנצ׳ליין מגניב – זה חלק מהמסע הרגשי שעוברת הדמות בניסיונה להבין מה זה להיות אנושי. רגע קטן, חכם וגאוני. מסוג הדברים שהופכים את הסרט הזה להצלחה גדולה.
והעובדה שזה קשור גם לסינת׳-פופ אייטיזי היא פשוט הברקה. יש כאן שכבות של נוסטלגיה ואירוניה שפוגעות בול, במיוחד לחובבי דור האייטיז שכמותי.
והאקשן? וואו. סצנות המרדף, האופנועים, הקווים הגיאומטריים – הכל מתפוצץ על המסך בדיוק כמו שצריך.
הצלם רובי ריאן מוכיח פה מקצועיות של שליטה – צבע, אור, קצב – ויש סצנה אחת עם קרן אנרגיה שמנסרת ניידת משטרה שצולמה בשוט אחד שבטוח תתקשו לשכוח.
אבל זה לא אקשן בשביל האקשן. כל פיצוץ, כל ריצה, כל קרב – מקדמים את העלילה והדמויות. והדרמה -באמת מרגשת. כי מעבר לוויזואליה ולמרדפים יש פה לב. דרמה אמיתית, מתח שלא נותן מנוח, ודמויות שבאמת מצליחות לעורר בצופה אמפתיה או סלידה.
הסרט כפי שציינתי אינו חושש לדון בשאלות הגדולות – על אינטליגנציה מלאכותית, על יצירתיות, על מה זה בכלל אומר להיות אנושי.
הדיאלוגים חדים, הסצנות אומנם שקטות אך באופן פרדוקסלי הן לא פחות עוצמתיות מהמרדפים הסוערים, והסצנה האחרונה בלי ספוילרים כמובן, נשבע שיצאתי ממנה עם צמרמורת של ממש.
ויזואלית – זו חגיגה. דניאל סיימון, שאחראי ללוק של Tron: Legacy, חוזר שוב ומוכיח שגם הוא למד מהטעויות העבר.
העולם החדש שלו כבר לא סטרילי – הוא חי, אורגני, חם ונושם. וזה ממש לא מקרי – ז׳אן ז׳ירו, הקרטוניסט הצרפתי האגדי שעיצב את העולם הוויזואלי של הסרט המקורי (חובב מושבע של פליני ומיאזאקי), הותיר בסיימון חותם עז שמורגש כאן היטב, אבל עם טוויסט עכשווי.
צילום: באדיבות דיסני
צדק פואטי
השורה התחתונה ברורה: העובדה שרונינג הצליח לקחת את הפרנצ׳ייז לכיוון אחר לגמרי ועדיין לשמר את ה-DNA המובחן של טרון ובמקביל לרענן אותו, היא בבחינת הישג לא מבוטל. ניכר שהוא מבין שהמורשת של טרון היא לא רק ויזואלית – היא סיפור שלם על איך הטכנולוגיה משנה אותנו, ואיך אנחנו משנים אותה.
לא בכדי, הפרנצ׳ייז החדש חי ובועט. אחרי שנים של היסמכות עיוורת על נוסטלגיה, הסרט טרון: ארס מצליח גם לכבד את המקור אבל גם להמציא את עצמו מחדש.
זה סרט שיודע בדיוק מה הוא מבקש לומר, והוא עושה זאת עם המון חן, סטייל ורגש, כך שהכישלון הקטן ההוא מ-82׳ מקבל עתה את הכבוד שמגיע לו – כאב טיפוס של הקולנוע הדיגיטלי המודרני, וזה רבותי צדק קולנועי פואטי!
