ירוסלב ברנצקי (מימין), אלן ווקר ושובל בן זאב. צילום: רדי רובינשטיין
הקהל קם על רגליו בסיום ההצגה, אבל האולם נשאר שקט. במקום רעש מחיאות כפיים, ידיים מתנפנפות בהתלהבות – הסימן המקביל לכפיים בשפת הסימנים. זה היה רגע שסיכם חוויה שלמה שהחלה עוד לפני שהשחקנים פתחו בדיאלוג הראשון – חוויה שונה בתכלית מכל מה שהכרתי עד כה בתיאטרון.
מודה, כאשר הוזמנתי לצפות בהפקה של "החולה המדומה" במרכז "נא לגעת", לא ידעתי למה לצפות. הייתי משוכנע שמולייר כבר עשה את כל מה שאפשר עם המחזה הפופולרי הזה.
הקומדיה הקלאסית מ-1673, על איש חולני המשוכנע שהוא חולה ונופל קורבן לרופאים נוכלים, נחשבת לאחת מיצירות המופת של התיאטרון העולמי. אך מה שגיליתי, הוא שמדי פעם יש מי שמצליחים לקחת את מה שמוכר ולהפוך אותו למשהו חדש, מפתיע ומרגש.
ההפקה הזו, שהציגה את "החולה המדומה" בדרך יוצאת דופן, לא הייתה רק הצגת תיאטרון – היא הייתה חוויה של פריצת גבולות.
צילום: רדי רובינשטיין
השחקנים על הבמה לא מדברים ולא שומעים, אבל הקולות, המילים והטקסטים – נשמעים. איך זה קורה? התיאטרון הזה מבוסס על שיתוף פעולה בין שחקנים חירשים לשחקנים המבצעים את הדיבוב.
שלושה שחקנים ניצבים בצד הבמה, במעין במה נפרדת משלהם, ומדבבים בזמן אמת את השחקנים החירשים.
ההפרדה הזו בין הקול לגוף יוצרת אפקט מיוחד – היא כמו מכריחה את הקהל לשים לב באמת לשפת הסימנים, לגוף, לתנועה. כל מילה תואמת באופן מושלם לתנועות השחקנים הלא שומעים, ויוצרת חווית תיאטרון חדשנית ומרגשת.
והנה מגיע הרגע שבו צריך להבין – זה לא סתם טריק תיאטרלי. זוהי הפילוסופיה של תיאטרון "נא לגעת" שבנמל יפו, מרכז תרבות ואמנות יוצרת יחיד במינו בעולם.
צילום: רדי רובינשטיין
מאז הקמתו בשנת 2007, המרכז מוביל מהפכה תרבותית שמפגישה בין אנשים עם מוגבלויות – חירשים, עיוורים וחירשים-עיוורים – לקהל הרחב, תוך שמירה על שוויון מוחלט.
המרכז פועל ליצירת אינטראקציות בין כל המגזרים בחברה, במטרה ליצור סביבה שוויונית שבה כל אדם, ללא קשר למוגבלות, יכול להרגיש חלק פעיל מהתרבות והאמנות.
מה שעושה את "נא לגעת" למיוחד הוא שהוא לא מסתפק רק בתיאטרון. המרכז יצר מערכת שלמה של חוויות שמאתגרות את החושים ואת התפיסות שלנו:
מסעדת בלקאאוט – מסעדת שף כשרה בה האורחים אוכלים בחשכה מוחלטת, ומלצרים עיוורים ולקויי ראייה משרתים אותם. חוויה המעוררת את חושי הטעם, הריח והמישוש בצורה שלא חווינו קודם.
שובל בן זאב ואלן ווקר. צילום: רדי רובינשטיין
מתחם קפיש – בו מתקיימים אירועים שמפגישים את האורחים עם מלצרים חירשים וכבדי שמיעה, תוך שימוש בשפת הסימנים. פתאום מגלים שאפשר לתקשר גם בלי מילים.
מרכז סדנאות – מגוון סדנאות בהנחיית מדריכים חירשים, עיוורים וחירשים-עיוורים, שמיועדות לפיתוח יצירתיות וחוויות אמנותיות. כאן לומדים לראות את העולם אחרת.
מרכז לימודי אמנויות הבמה – מרכז בו אנשים חירשים, כבדי שמיעה, עיוורים ולקויי ראייה לומדים את אמנות המשחק והביצוע. זהו מסלול הלימודים היחיד מסוגו בארץ, ואחד המעטים בעולם, הפועל בשיתוף עם סמינר הקיבוצים. המרכז לא רק מכשיר שחקנים – הוא מכשיר יוצרים.
צילום: רדי רובינשטיין
מולייר בשפת הסימנים
כל החלקים הללו יוצרים יחד את מה שהמרכז באמת מייצג – מקום שבו "מוגבלות" הופכת למושג יחסי, ושבו כל אחד מגלה שיש לו הרבה מה ללמוד.
ואז, על הבמה, כל הפילוסופיה הזאת הופכת לחיה ונושמת. ההפקה של "החולה המדומה" בתיאטרון "נא לגעת" מוכיחה שהגבולות לא חייבים להיתקל במילים. מה שמבצע את העבודה כאן הוא לא רק הטקסט, אלא גם הגוף, ההבעות, שפת הסימנים.
נדהמתי איך כל זה השתלב באופן מושלם על הבמה. דיאלוגים אבסורדיים, דמויות הזויות – הגיבור השקוע בדאגותיו הרפואיות המדומות, הרופאים הנוכלים המנצלים את חולשתו, ובתו המנסה להשתחרר ממנו – כל זה מצחיק עד כאב.
והפלא: למרות שמדובר בטקסט מהמאה ה-17, הוא לא נשמע ישן או מלאכותי. התרגום של אלי ביז׳אווי נהדר – המילים זורמות, ההומור ישיר, והעברית מרגישה קולחת ועכשווית. וכשמוסיפים לזה את הבעות הפנים, את המימיקה, את תנועות הגוף ולפעמים גם קרני אור – נוצר פאזל מלא חיים ורגש.
חנה איטח ואלן ווקר. צילום: רדי רובינשטיין
יש רגע מיוחד בהצגה שמעמת את הקהל עם עצמו. לפתע עולה לבמה דמות של סטודנט לרפואה – שומע – שמנסה לתקשר עם הדמויות החירשות.
התנועות המוגזמות והאיטיות שלו בשפת הסימנים מעידות על עילגות מוחלטת. זה רגע שבו השומעים מקבלים מראה – איך הם עצמם נראים כשהם מנסים לתקשר עם אדם חירש. זה לא סתם קומדיה, זה רגע של אמת.
יאיר שפירא, הבמאי, הצליח ליצור מופע שבו כל פרט וכל תנועה שיחקו תפקיד מרכזי ושירתו את הדמות הצבעונית. האור, למשל, הוא לא רק עיצובי – הבזקים, צבעים מתחלפים, הם משמשים כאיתותים לשחקנים, תחליף למוזיקה ולקצב שקהל שומע לוקח כמובן מאליו.
השחקנים, חירשים, לא רק שהם הצליחו להעביר את הדמות בצורה מעולה – הם גם העניקו לקהל את מתנת האמנות, תודעה חדשה על כוחה של ההבעה האנושית. במחזה של מולייר, מתחת לקומדיה מסתתר משהו עמוק יותר – הפחד האמיתי של אדם מפני המוות והמחלה, הניצול הציני של פחדים אלה. וההפקה הזו הצליחה להעביר את שני המישורים בו זמנית.
צילום: רדי רובינשטיין
סיום ההצגה – הוא רגע שמסכם הכול. כל השחקנים החירשים עולים לבמה, המדבבים דוממים, והשחקן הראשי מדבר בקולו שלו אל הקהל. לא רק מסמן – מדבר. "השנאה העצמית והבושה – זאת המחלה. הקבלה העצמית היא הבריאות האמיתית".
המילים הללו חותמות את החוויה – מהמחזה הקלאסי על חולה מדומה אל הבנה עמוקה יותר על קבלה, על זהות, ועל הכוח שבלבחור להיות מי שאתה.
החוויה הזו בתיאטרון "נא לגעת" לא הייתה רק הצגה, היא הייתה מסע אל עולם שבו כל קו, כל תנועה, כל מחווה הם תוצר של חיים ותרבות. זו הייתה הצגה שבאמת לימדה אותי שלפעמים מוגבלות יכולה רק לסייע לקהל שומע כמוני לראות את העולם צבעוני, עשיר, יפה ומלא יותר. ונראה לי שגם להפך, קהל שאינו שומע יכול ליהנות מתיאטרון משובח.
עם תחילת ההפקה הבנתי מה זה באמת אומר "לגעת" במשהו שהוא מעבר למילים. יש דברים שקשה לתאר – כמו טעם, כמו ריח, וזה אחד מהם.
"החולה המדומה" בתיאטרון "נא לגעת" היא חוויה מעצימה, יצירתית ומסעירה – חוויה ששווה לכם לקחת בה חלק ולהתנסות בה. תישארו… בלי מילים.
עיבוד ובימוי: יאיר שפירא | תרגום: אלי ביז׳אווי | ע. במאי וייעוץ בשפת הסימנים: בתיה אזוגי | תפאורה: זאב לוי |
תלבושות: שירה וייס | מוזיקה: דניאל איילי | תאורה: זיו וולושין | ליצנות: גבי כהן | כוריאוגרפיה: קטיה רוזנפלד |
ליווי אומנותי: אפרת שטיינלאוף | ע. הפקה: שירה שרפי.
שחקנים: שובל בן זאב, ירוסלב ברנצקי, חנה איטח, אלן ווקר, ניל שמיר, הילה לב ארי, ליאור אביבי
