צילום: ישעיה פיינברגהמחזה "הכלה וציד הפרפרים", שכתב המחזאי נסים אלוני בבימויו של יאיר שרמן, מוצג בתיאטרון "גשר".
זהו מחזה מוכר ואהוב משנים רבות, ומשחקים בו שני שחקנים מצוינים – סשה דמידוב ואפרת בן-צור.
הערך המוסף, לפחות מבחינתי ומבחינת הזוג שהגיע איתי לצפות במחזה המיוחד הזה, היה הדיבור עליו שארך שעה ויותר. ההתרחשות המורכבת המתרחשת אל מול הצופים, מעוררת כל כך הרבה שאלות, תהיות, תובנות, רעיונות.
התמהיל של בימוי יוצא דופן, משחק מעולה והדיאלוגים המקסימים של אלוני, מייצר מחזה שמעמיד את הצופה אל מול מראה, לא תמיד נחמדה, והוא מחזה בהחלט מומלץ.
המחזה מתחיל בהזמנת הקהל החוצה, אל מחוץ לאולם התיאטרון. בזאת אסיים כי מבחינתי אין גרוע מספויילר. אפשר רק להגיד, כי הרעיון המדהים העומד מאחורי הושבת הקהל במקום אחר, וצפייה בשני השחקנים מהמקום השונה, ממש מצמרר.
המחזה עוסק במי, בחורה הבורחת מחתונתה אל גן שבו מתרחשת העלילה. שמה הוא מי, כמו הצליל, והיא פוגשת את גץ שהוא סוכן בטוח המתרוצץ עם רשת ללכידת פרפרים.
צילום: ישעיה פיינברג הם מדברים, צוחקים, כועסים, מתנועעים ורוקדים בין שורות וכיסאות התיאטרון , מחליפים דיאלוג שנון כמו שרק אלוני ידע לכתוב, ומקשיבים ברקע למערכת כריזה בגן. זו קוראת שוב ושוב לכלה לחזור אל החתן המצפה לה, ומזכירה את העובדה שיש לנטוש את הגן בשעה מסוימת.
מהו הקשר בין שני האנשים האלה? הקשר הוא קשר של בדידות. שני אנשים שלא הצליחו להגשים את חלומם, נפגשים במפגש מקרי בגן. גץ תופס את הכלה, כביכול כאילו לכד פרפר לבן, השאיפה האולטימטיבית שלו, והכלה מצאה מישהו שקורא לה בשמה, כי החתן העתידי לא מסוגל לקרוא לה בשמה. מבחינתו היא חסרת זהות.
גם המילה "מי" מצביעה על חוסר הזהות שלה, ואילו גץ, שפעם בשבוע מגיע לשעתיים לגן בכדי לתפוס פרפרים שאינם, מצליח לקרוא לה בשמה.
האם הכלה תינשא למיועד? האם גץ יצליח לתפוס פרפר? מי יודע. זו אחת השאלות שהופכים בה עם סיום המחזה הקסום הזה.
מאחרי שני השחקנים, מפליאים בנגינתם נגני סימפונט רעננה. מדי פעם מקשט הבמאי את הבמה באמצעים אמנותיים בלתי שגרתיים כמו גשם של כדורים כתומים שהם בעצם תפוזים, בלונים עצומים בגודלם, נדנדות שיורדות מהתקרה והשחקנים מתיישבים בתוכן, ועוד.
צילום: דניאל קמינסקיסצנה מדהימה בעדינותה וביופייה, היא שכאשר בן- צור ודמידוב שרים (שרים נפלא, כמובן) את "And I Love Her" של הביטלס. אולי לא ממש כמו שפול מקארטני התכוון שישירו, אבל בחן ובעיבוד משובח.
כאמור, מחזה שנשאר בלב זמן רב אחרי שיוצאים מאולם התיאטרון. כמו תמיד ב"גשר" יודעים להעניק לצופה את הטאץ` העמוק והמיוחד שלא תמיד פוגשים בתיאטראות אחרים. ביחד עם המוח שמתחיל לעבד מה קרה כאן, מה ראינו, מה חווינו, עולה תחושה של אושר שמקורה בצפייה במחזה שמעורר כל כך הרבה רגשות.
כמה מילים על נסים אלוני
נסים אלוני (לוי) -1926 – 1998 גדל בשכונת וולפסון בתל אביב למשפחה יוצאת בולגריה. הוא למד בבתי הספר "אחד העם" ו"גאולה" בתל אביב. לאחר מלחמת העצמאות בה נלחם, הוא החל לכתוב סיפורים לשבועון "במחנה".
ב-1953 הועלה בתיאטרון "הבימה" מחזהו הראשון, "אכזר מכל המלך".
ב-1957 נסע לפריז ושהה שם כשנה וחצי. בפריז התוודע לתיאטרון הצרפתי בן הזמן ובמיוחד הושפע מתיאטרונו של ברטולד ברכט, שביקר אז בפריז. באותה תקופה התוודע גם לתפישת העולם האקזיסטנציאליסטית, והתרשם במיוחד ממשנתו של אלבר קאמי.
ב-1961 הוצג ב״הבימה״ מחזהו "בגדי המלך". אלוני גם ביים את המחזה, ומכאן ואילך ביים את כל מחזותיו.
ב-1963 ייסד, עם השחקנים יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, את תיאטרון "העונות" ובו העלה את מחזהו הנסיכה האמריקאית. בין מחזותיו הבולטים נמנים גם "הכלה וצייד הפרפרים" (1967), "דודה ליזה" (1969) "הצוענים של יפו "(1971), "אדי קינג" (1975) ועוד.
אלוני אף כתב מערכונים לשלישית "הגשש החיוור" וביים שתיים מהתכניות שלהם.
