צילום: גלי מרגליתטמנתי את ראשי עמוק מתחת לכרית, מסרב להתעורר וגם לשם הגיעו שברי קולה, "עוד מעט החבר`ה מהאגף יבואו לאסוף אותנו והוחלט שכולנו מתחפשים להיפים."
"היפים?" חלפה בראשי המחשבה, `מאיפה היא הביאה עכשיו את המילה הזאת, מזמן כבר אין היפים בעולם. כאילו שכל ערב היא מגלגלת ג`וינט ומקשיבה לג`ו קוקר שר ביטלס בוודסטוק.
צילום: ליאור רונן. דרור שגבהפעם היחידה שהיא עישנה ג`וינט הייתה לפני כשנה כשאחותה הביאה לה קצת חומר וגלגלה לכולנו סיגריה.
דפנה הצדיקה מבבלי רעדה מפחד ועישנה שלוש שכטות והג`וינט בכלל לא השפיע עלייה. דווקא אחותה שגרה בקיבוץ שזפון בדרום תפסה ראש יחד איתי וזה היה אדיר, צחקנו כמו משוגעים מכל שטות.
אני נשבע שאפילו הרגשתי שהיא מסתכלת עלי במבט לא ברור אבל בטח בגלל שהייתי מסטול.
"אני קם" מילמלתי והתיישבתי על המיטה, דפנה ניצבה בכניסה לחדר ביחד עם החיוך הקפוץ שלה, "יופי, הגיע הזמן, תתקלח ותתלבש עוד מספר דקות באים לאסוף אותנו, יהיה כיף היום, מבטיחה לך."
הנהנתי בראשי ונכנסתי לחדר המקלחת, הבטתי במראה הצרה שמעל הכיור, דמותי המשתקפת נראתה עייפה ועל סנטרי ולחיי גדלו זיפים של מספר ימים.
הדמות שהמראה השיבה לי, הזכירה לי לרגע את מבטו האדיש של סבי שהייתי מגיע לבקרו בחדרו בבית אבות בחדרה.
הוא היה יושב על הכורסא מול החלון ומתבונן לעבר הפרדסים עד שבוקר אחד המטפל מצא אותו מת כשראשו על המשענת נוכח החלון והפרדסים.
צילום: גלי מרגליתפתחתי את ברז המים שזרמו בעוצמה וקילפו את גופי מהשינה הטרופה שנמשכה משעות אחר הצהרים. כבר יומיים שאני ודפנה בחופשת פורים, ישנים ורואים טלוויזיה.
לפחות היינו מזדיינים כמו שזוג צעיר אמור לעשות אבל אנחנו לא מזדיינים כלל, אלה רובצים על הספות וצופים בסדרות ב-VOD עד לשעות הקטנות של הלילה, ואז שוקעים בעילפון עד אחרי הצהריים.
לדעתי אפשר לכתוב על דלת דירתנו, "כאן גרים נועם ודפנה, זוג נשוי טרי, מכור לסדרות".
בליל אתמול צפיתי במספר פרקים מסידרה על זומבים המשתלטים על העולם. הזומבים הסתובבו במרחב אפוקליפטי מעורפל ולא ממש מזוהה וצדו נמלטים, שעדיין היו אנושיים וכשהיו תופסים אותם הם היו מפוצצים אותם במכות, מכים בהם במוטות עבים.
בום, הייתה נוחתת על הנמלט מכה אדירה וגם הקורבן שספג את החבטה היה הופך לזומבי.
קודם, עוד לפני שנרדמתי, עברה בי המחשבה שאולי גם אותי מישהו פיצץ והפך אותי בלי שארגיש לזומבי. דפנה אמרה לי שאני משוגע שאני צופה בסידרה האלימה הזאת, אבל גם היא נתקעה בכורסא ולא פרשה למיטה.
צפיתי מהופנט בפרק אחרי פרק ובתוכי בעבעה תחושת זעם מפתיעה שלא הרפתה ממני, והייתה כמו כתם יוד שהתפשט באיטיות.
המים שטפו אותי בקילוחים עדינים, וחשתי בשדיה הכבדים של מירי אחותה של דפנה באים לרקוד לצידי, כל שד החליק על חלק אחר בגופי. עצמתי את עיני, ותהיתי האם נותר לי מספיק זמן לסיבוב קצר עם עצמי, כבר הושטתי את כף ידי לאחוז בזין וקולה של דפנה נשמע מבעד לדלת.
"כמה זמן אתה מתקלח? תצא כבר, עוד מעט מגיעים אנשים."
התנגבתי ויצאתי מחדר המקלחת עטוף במגבת, דפנה כבר הייתה לבושה בשמלה לבנה שהגיעה עד כפות רגליה, סביב ראשה כרכה סרט פרחוני ועל לחייה ציירה באודם לבבות קטנים.
שרשרת רחבה הייתה תלויה על צווארה ובקצה השרשרת נחה חמנייה ממתכת שנשקה לשדיה (מאיפה יש לה פתאום את השרשרת הזאת?) תהיתי.
דפנה נראתה שונה לרגע, כאילו נעורה לחיים חדשים, היא נראתה לי ארוטית ומפתה. ועיניה נצצו. חשתי בהתרגשות קלה בגופי והתקרבתי אליה כדי לחבק אותה והיא התחמקה ואמרה: "נועם, אתה רטוב, ואין לנו זמן לשטויות בערב פורים."
התגובה הזאת הרתיעה אותי והזעם המתפשט עורר בי רצון עז להצמיד אותה לקיר ולקרוע ממנה את השמלה ופשוט לפוצץ אותה עם מקל עץ עבה. התעשתי.
רק אז הבחנתי שהיא גזרה עד הברכיים את מכנסי הג`ינס האהובים עלי, לא אמרתי מילה ולבשתי אותם. היא הוציאה מהארון חולצת כפתורים צבעונית וזוהרת כמו שלובשים בסדרות טלוויזיה על חופי מיאמי ביץ` .
שאלתי : מאמי, מאיפה החולצה הזאת? היא אמרה שהיא קנתה את החולצה לפני כשבוע בחנות קטנה בשוק בצלאל.
פתאום קלטתי או שלפחות עלה בי החשד הזה. לפני כשבועיים, כשישבנו בבר ברוטשילד אחרי העבודה ולגמנו בירה ראיתי בדיוק את החולצה הזאת רכוסה על גופו של איתי, ידיד שלה מאגף התקציבים.
דפנה התקרבה אלי, כמעט במרחק נשיקה, וציירה באודם על לחיי לב ארגמן ופיזרה מספר כוכבים זוהרים על פניי. הרגשתי טוב לרגע, חייכתי לעברה כשפיה המתוק נשק לאפי. דפנה המשיכה ואמרה " סופסוף אתה נראה היפי חתיך ."
פעמון הדלת צילצל וללא הזמנה נדחקו לדירה הצפופה חבריה מאגף התקציבים. ירון השמנמן, איתי מנהל התיקים וזוגתו עידית.
הם נראו מאד יפים, בתחפושת שלהם לחצו את ידי בנימוס וחיבקו את דפנה. איתי הביט בה דקה ארוכה ואמר שהיא נראית מעולה, עידית חיבקה אותה ואמרה שהיא נראית היפית סקסית, ג`ניס ג`ופלין של תל אביב.
ירון שאל אם אפשר כבר לנסוע, איתי סימן לו בידיו שימתין ושאל אותי האם יש בדירה וויסקי או משהו דומה ? הוצאתי מהארון במטבח בקבוק אוזו שקניתי בטיול האחרון לכרתים ומזגתי משקה למספר כוסות פלסטיק.
אני ואיתי "הורדנו" את המשקה במכה אחת השאר רק הריחו ועיוו את פניהם, איתי מזג עוד משקה ודרבן אותנו "קדימה, גבר," ולגמנו את המשקה במכה אחת.
הגענו למסיבה שהתקיימה בחדר הישיבות הענק במשרד, מוזיקה משנות השמונים התנגנה ברעש ואנשים רבים רקדו סביבי, הרגשתי כמו בחוף מציצים כשכל האנשים מקיפים אותי בתנועה בלתי נגמרת.
דפנה משכה בידי ולקחה אותי למרכז הרחבה, שם רקדנו כולם יחד במעגל. היא נעה כאילו היא באמת נערת פרחים ושמתי לב שכולם מביטים בחמנייה שנעה על פי מקצב שדיה.
התקרבתי עד אליה ונגעתי בזרועה, היא חייכה אלי והתחמקה מאחיזתה, ממשיכה לרקוד לעצמה.
לאחר כשעה של ריקודים נמרצים עלינו לגג שהשקיף על מרחבי העיר כדי לשאוף את האוויר הקריר של חודש מרץ.
על הגג היו המון אנשים שישבו על כיסאות ושתו משקאות מהבר המאולתר שהקימו שם וצחקו בקול רם. איתי הוציא מכיסו ג`וינט ואמר לי "בוא נעשן."
הוא הצית בלהבת המצית את קצה הסיגריה, ינק מספר שאיפות מהג`וינט והעביר אותו אלי, ינקתי גם אני מספר שאיפות וראיתי את דפנה מביטה בי במבט מוזר.
העשן חדר לגרוני והרגשתי נעים, העברתי את הג`וינט לדפנה שלא עשתה עניין ועישנה איתנו. העברנו ביננו עוד מספר סיבובים נוספים של עישון.
לאחר מספר דקות הרגשתי שגופי משוחרר ורציתי מאד להיות בתנועה. התחלתי לנוע על פי קצב המוזיקה המתנגנת.
איתי חייך ושמעתי אותו אומר לדפנה, "הבחור שלך אש." אחר כך ירדנו במעלית לקומת המשרד ואני המשכתי לרדת עוד קומה בה היו חדרי השירותים.
השתנתי ארוכות, שטפתי את הפנים ובדרך חזרה למסיבה צעדתי לאורך מסדרונות המשרדים החשוכים עד שמצאתי את עצמי מול דלת כפולה ושלט ממתכת חרוט הודיע שזהו "חלל המנוחה של החברה."
נזכרתי שדפנה סיפרה לי על חדר זה שהיה מיועד לעובדים שבשעות הצהרים יכלו לנוח מעט מיום העבודה ולמלא את המצברים.
בחדר היה מספר רב של כיסאות מנוחה וערסלים התלויים על עמודים. הערסלים התלויים נראו מזמינים והרגשתי את גופי כבד ולאה, נשכבתי על אחד הערסלים והתנועעתי באיטיות משקיף על המנורה העמומה בחדר.
קצב תנועת הערסל השקיט מעט את הרעש בגופי, ולרגע הרגשתי שאימי מערסלת אותי בידיה ושרה עבורי שיר ערש.
גופי נמתח בציפייה וחשתי כציפור המתעופפת חופשיה חסרת כבלים ואיסורים ואימי לוחשת לי "נועם ילד נהדר שלי כמה שאני אוהבת אותך."
אני חושב שברגע זה נעצמו עיני. בשינה הטרופה חזיתי באימי היפה רוקדת על מרבדים של עלי כותרת צבעוניים, יחפה כנערת פרחים ושמלה לבנה ארוכה עוטפת את גופה הדק והשברירי והחמנייה שבקצה השרשרת מקפצת סביב שדיה.
כשהתבוננתי היטב, ראיתי שפניה של אימי נעלמו ואין לדמות פנים, המראה החסר הפחיד אותי וזה היה הבום שחתך את התמונה, הבום הזה שתמיד חוזר אלי. התעוררתי.
קמתי סחרחר מהערסל ויצאתי מהחדר למסדרון שהתרוקן מאנשים, עליתי במעלית לחדר הישיבות, המסיבה נראתה מעט דלילה. מוזיקה אלקטרונית איטית התנגנה, הביטים היו ארוכים ונמתחו עד אין קץ. ראיתי את ירון נח על כרית רחבה, הוא חייך אלי ושאל.
"איפה היית? דפנה אמרה שכנראה נמאס לך מהשמחה שלנו וחזרת לדירה במונית." לא עניתי לו, רק חשבתי איך תהיה התחושה לאחוז מקל עבה ובום לפוצץ את ראשו החייכני.
בקצה החדר ראיתי את דפנה והשמלה הלבנה רוקדת בצמידות לאיתי. חשבתי על החמנייה המתנועעת בין שדיה, תיק תק, כמו מטרונום מוזיקאלי, תיק תק. התיישבתי על הכרית לבנה והנחתי את מרפקי על ברכי, את ראשי בין ידי והבטתי כמה יפה רוקדת נערת הפרחים שלי.
