יח"צ. איגוד ערים דן לתברואה, צילום: אתר רשמי
אי שם בשנות ה-50 ועד סוף שנות ה-90 כל מי שנסע בכביש גהה, סגר מיד את חלונות רכבו שכן הריח שנדף מההר שלצד הכביש – הר חירייה בשמו העממי, היה בלתי נסבל, רק האמיצים היו משאירים את החלונות פתוחים ובוחרים את האח הקורבן להאשים בהפרחת השממה, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת…
הוסיפו לזה את עשרות הציפורים שחגו מעל חגיגת המזון שלהם והרי לכם מפגע תברואתי.
אז זהו, שלא עוד! בתחילת שנות ה-2000 המצב השתנה, הפסולת שונעה לאתרי הטמנה בדרום ושיקום ההר החל. כיום הוא זוכה לתואר "פארק המחזור חירייה", ומתהדר מראה יפהפה ומכוער בו זמנית. הזבל שלכם זה הנוף החדש!
בשנת 2007 נחנך פארק אריאל שרון ועימו המרכז לחינוך סביבתי הגדול בישראל לחינוך והסברה בנושא פסולת ותרבות צריכה ועד היום מהווה מודל ייחודי בעולם לשילוב קהל מבקרים באתר פעיל לטיפול בפסולת. עד להקמתו נקרא האזור חירייה, על שם הכפר הערבי אל-ח`ירייה, ששכן שם עד 1948 על חורבותיה של בני ברק הקדומה.
המרכז שהבסיס להקמתו היה חזון סביבתי ייחודי שהוביל ד"ר מרטין וייל, מנכ"ל מוזיאון ישראל לשעבר ומי שניהל את קרן "ברכה", שקידמה תכניות לשיקום ההר וסביבתו, נמצא במבנה היסטורי של מפעל קומפוסט שנסגר בשנות ה -60. מטרתו – להמחיש את הבעייתיות שבצריכה מופרזת ואת הפועל היוצא של הצריכה – ייצור פסולת מוגבר, ולצד זה להציג פתרונות יישומיים למצב.
ובואו נדבר רגע על הפתרונות, אפשר לומר שזהו חזונו של פארק המיחזור ובכלל זה פתרונות סביבתיים לטיפול בפסולת של רשויות גוש דן והאזור, כמו גם צמצום כמות הפסולת המועברת להטמנה ופיתוח פתרונות מתקדמים.
יח"צ. צילום: אתר רשמי אז מיהו האיגוד הזה שלקח את הזבל כמה צעדים קדימה?
ובכן, מדובר באיגוד ערים דן לתברואה בו חברות לא פחות משש רשויות: תל אביב יפו, בני ברק, בת ים, גבעתיים, חולון, ורמת גן וכ-30-25 רשויות נוספות המטפלות בפסולת שלהן בפארק. מדי יום נכנסות בשערי האתר ששימש במשך 50 שנה, עד 1998 כאתר קליטת הפסולת הראשי של גוש דן, כ-1000 משאיות לפריקה והעמסה של פסולת עירונית.
תחנת המעבר של האתר שנבנתה בסמוך לסגירת מזבלת חירייה, ושמה את הקץ ל-50 שנות הטמנת פסולת באתר נחנכה מחדש במבנה משודרג שזכה לשם "מפרידָן", המרמז על כך שבתוך שנתיים תשלים התחנה מהפך נוסף ותהפוך למתקן מיון פסולת מכאני ומודרני.
יח"צ. איגוד ערים דן לתברואה, צילום: אתר רשמי בניית מרכז המבקרים נועדה כדי לחשוף את עולם הפסולת והטיפול בה לציבור הרחב, כמו גם הובלה של דיון ביקורתי בנושא תרבות הצריכה והשלכותיה הסביבתיות חברתיות, וכך מציע המקום סיורי פסולת בדגש על מדעים, טכנולוגיה, גאוגרפיה, סביבה, חברה וקיימות, וגם עיצוב ואמנות. הסיורים הינם הזדמנות ללמוד על עצמנו מזווית מפתיעה של הפסולת אותה אנחנו מייצרים.
מערכי ההדרכה נכתבו ברוח החינוך הסביבתי וכוללים למידה תוך כדי התנסות מעשית ומהנה, חקר ויצירה המיועדים לתלמידי ביה"ס, להשתלמויות וסיורים לצוותי הוראה וצוות תפעולי, סיורים לסטודנטים לתארים שונים וסיורים לקהל הרחב.
יח"צ. צילום: אתר רשמי "קפה חירייה" קפה אקולוגי חברתי מקבוצת "שכולו טוב" הפועל במקום, מעוצב בחומרים ממוחזרים ומציג שימוש נכון בפסולת, הקפה מציע תפריט בריאות מגוון, תוך כדי התנהלות מקיימת המכוונת לצמצום ייצור הפסולת ומהווה מרכז הכשרה למתמודדים עם חסמים תעסוקתיים.
גולת הכותרת היא התערוכות המוצגות במקום לצד מיצבי אמנות בשיתוף אמנים ומעצבים מובילים בישראל שאותם אוצר עדי יקותיאלי. וכך ניתן לראות בחלל המרכז את מיצב התקרה של גיל יפמן "בין עין לאין". מיצב המשתרע על 400 מ"ר, עשוי ממאות אלפי שקיות פלסטיק בצבעים שונים ומרהיבים, יחד עם עיניים גדולות, עצמות, ניבים ועורקים המחוברים ביניהם בצינורות כחולים וירוקים הנראים תלויים על בלימה.
יח"צ. גיל יפמן – מיצב תקרה "בין עין לאין", צילום: אילן ספיראלי נדמו העיניים הגדולות מעין עיני "האח הגדול" שצופה בנו והעלו בי את האסוציאציה לצמח הטורף מהסרט "חנות קטנה ומטריפה" מה שמתקשר למסר "העין הצופיה" המתריעה בפני האסון האקולוגי שנגרם ע"י שימוש בשקיות הפלסטיק העשויות מחומרים סינתטיים, הנפוצות בכל רחבי הגלובוס ומקיפות אותנו כל הזמן באוויר, בים וביבשה, והן אינן מתפרקות או מתכלות ומביאות על האנושות אסון אקולוגי.
העין "הצמח הטורף" אינו יודע שובע בשימוש הנרחב והבלתי פוסק בשקיות הפלסטיק והחומר הרך ממנו היא מורכבת עומד בניגוד למסר הקשה העולה ממנה. העצמות המהוות חלק מהמיצב נסרגו בשיתוף פעולה עם תלמידי ביה"ס בראשל"צ, יחד עם קהילות שונות שנטלו חלק בעיצוב: קהילות נשים מהצפון ומהמרכז, גננות ותלמידים שהמאחד ביניהם הוא יכולתם הטכנית בסריגה.
יח"צ, שולי בורנשטיין וולף – הזדמנות שנייה. צילום: אילן ספיראאת המיצב ניתן לראות מקומת הכניסה או מהקומה העליונה בזוויות שונות המאפשרות צפייה היוצרת נקודות מבט שונות.
יפמן מסביר כי הקשר שלו לסריגה הגיע מסבתו ואימו והסריגה עוזרת לו להתמקד, כאשר המסרגה היא כמו עט היוצר סיפור וטקסט והעיניים המועלות על המסרגה מהוות נקודת מבט מטאפורית והופכות לאובייקט חדש.
עוד הוא מסביר כי תרבות הצריכה היא ויז`ואלית והעיניים באות לסמל שעל הגלוי והנראה ישנו הרבה מן הנסתר ושע"י פירוק שקיות הפלסטיק ויצירת חוט הנדמה כחוט מחשבה או כעט, נוצרת יצירת אמנות שעומדת בפני עצמה והינה מסר חברתי אקולוגי.
יפמן בן ה-43 בוגר בצלאל במחלקת אמנות ועיצוב, זכה בפרס האמן הצעיר ב-2010, הוא אומן רב תחומי המשתמש במגוון מדיומים כגון ציור, וידאו, מיצבים, סריגה והדפסים על מנת לחקור את היוצא מן הכלל.
עבודותיו העוסקות לרוב בנושאי שואה, פורנוגרפיה ומוות הוצגו בארץ בגלריות בית העם בת"א, בגלריית דביר, בגלריית דנה בקבוץ יד מרדכי ובמוזיאון חיפה, עוד מוצג במרכז "גדר חיה" מיצב משותף לו ולנשות הקולקטיב קו`צינטה.
יח"צ. גיל יפמן – מיצב תקרה "בין עין לאין", צילום: אילן ספיראיקותיאלי המנהל האמנותי ואוצר התערוכות בא מתחום אמנות וקהילה סביבתית ולדבריו העיסוק בקונפליקטים ודילמות חברתיות בנושא האקולוגי באמצעות אמנות מביא בסופו של דבר לשינוי ועשייה. לדבריו העיניים שבמיצב והעיניים שבמסרגה בתהליך הסריגה הן דבר החוזר על עצמו באופן רפטטיבי אך משתנה בנראות שלו.
מיצבים נוספים שלכדו את עיניי היו אלה של שולי בורנשטיין וולף "הזדמנות שנייה" הכוללים בתוכם את ה"שנדלייר","הקונטיינר", ו"צילומי מצב".
וולף הינה אמנית רב תחומית האוספת שנים חומרים ומשתמשת בהם כחומרי גלם ליצירותיה. עבודתה עוסקת בנושא האגרנות האנושית המגיעה ברמה זו או אחרת כאשר המסר הוא שמיון גורם לצריכה מופחתת.
ב"קונטיינר" יצרה האמנית מיצב בגודל שמונה קוב בו היא מאכסנת בצפיפות מאות מעבודות האמנות שלה. המיצגים הדחוסים משמשים כמטפורה למה שאנחנו שומרים ואוגרים במהלך חיינו ללא צורך שכן אחרי לכתנו לא יהיה עבורם קיום או ערך חוץ מזיכרון.
שולמית עזר, האוצר עדי יקותיאלי והאמן גיל יפמן. צילום: סוזן לויב"צילומי מצב" האמנית והצלם אבי אמסלם מתעדים את בית האמנית שהפך להיות "מרכז ומיון משוכלל", כאשר כל חפץ הופך לחלק אינטגרלי מהבית ונוצר טשטוש בין הפרטי לאמנותי בדחיסות הנוצרת מאגירת חומרי הגלם מוצא הפורמט המקובל של אובייקט אמנותי בחלל סטריל
ה"שנדליר" המזכיר עוגת חתונה עשוי ברובו מכלי אוכל שבורים וקריסטלים מזויפים ונקשר בהיסטוריה האישית שלה לשני נושאים: השנדליר המיוצג כסמל למעמד כלכלי שהיה תלוי בחדר האוכל בבית הוריה בברזיל כמו גם משמש כאזכור לליל הבדולח שעליו סיפרה לה אימה בצעירותה.
הניגודיות בין הזיכרון המשפחתי המתוק מול סמל לשואה יוצר משמעות נוספת- מתוך אסתטיות ולכאורה תמימות יכול להיווצר אסון אקולוגי.
התערוכות במרכז מתחלפות מדי מספר חודשים כאשר צוות ההדרכה מתווך לקהל את האמנות בהיבט האקולוגי.
שיח גלריה על התערוכות יתקיים ב-3 לפברואר. תערוכתה של וולף תוצג עד ה-28 בפברואר, ותערוכתו של יפמן תוצג עד סוף חודש ינואר.
