יח"צ. באדיבות פורום פילם
מריל, אן, אמילי, טוצ׳י – כולם נראים כאילו חתמו על חוזה עם השטן, או לפחות עם פילטר של שלמות בחיים האמיתיים.
זה כמעט מעליב את חוקי הביולוגיה (במיוחד שחזרתי לגוגל פוטוס לראות איך נראיתי לפני שני עשורים), וזה גם מה שהופך את הצפייה בהם לחוויה ויזואלית על-טבעית.
האריזה נוצצת, המתנה קצת פחות
הסרט הוא ללא ספק חגיגה לעיניים – בטח במציאות ישראלית שבה הנוף שלנו הוא רסיסי טילים בשמיים.
ההרגשה היא שהעלילה היא רק תירוץ לעבור בין לוקיישנים יוקרתיים. משהו בקצב של הסרט לא זז – הוא צפוי להחריד ועמוס בקלישאות שראינו כבר ב-2006.
למעט טוויסט אחד קטן שהצליח להזיז לי גבה, הכל מרגיש כאילו נכתב על ידי אלגוריתם שקיבל פקודה לייצר "סיקוול נוצץ" אבל שכח לצקת לתוכו נשמה.
אנדי סאקס: אותה בחורה, אותו אישור
ואז יש את אן האת׳וויי. לא ייאמן שגם אחרי שני עשורים, אנדי סאקס היא עדיין אותה בחורה קופצנית שרודפת אחרי האישור וההסכמה של מירנדה.
בהתחלה זה מרגיש קצת פתטי – בכל זאת, עברו עשרים שנה – ואנדי עדיין מדדה ברחובות מנהטן בריצה בין מכוניות.
לראות אותה עדיין מחכה למילת הערכה מהאישה ששינתה לה את החיים זה כואב, אבל אי אפשר שלא לאהוב אותה בסוף. היא הלב הפועם בתוך כל הפלסטיק הזה.
מאחורי הקלעים: הקרב על מירנדה
קשה להאמין שמריל סטריפ הטילה וטו על התסריט במשך שנים, עד שהובטח לה שדמותה של מירנדה תישאר נאמנה למקור ולא תהיה פרודיה על עצמה.
בגרסה של 2026, היא נלחמת עכשיו באלגוריתם ובטיקטוקריות בנות 19, כשהעוזרת לשעבר אמילי (אמילי בלאנט) היא עכשיו הבוסית הגדולה שמחזיקה את תקציבי הפרסום שה"ראנוויי" הגוסס זקוק להם. זה "צדק מקצועי" שחיכינו לו 20 שנה, גם אם הביצוע על המסך קצת זוחל.
אולי זה מסביר למה תקציב המלתחה חצה את רף ה-10 מיליון דולר. מישהו בהפקה הבין שהפריימים צריכים לעשות את העבודה שהתסריט פשוט לא עושה.
בשורה התחתונה
עם כל הכבוד לפריימים המרהיבים, שום דבר לא יחליף סיפור אנושי טוב. "השטן לובשת פראדה 2" הוא סרט יפה בטירוף, נשמע מעולה, ובהחלט סוגר פינה נוסטלגית – אבל הוא לא נוגע ב"קישקע".
לכו בשביל הבגדים, תישארו בשביל מריל, ותביאו קפה חזק בשביל הקצב.
