צילום: גלי מרגלית
"פעם ביקרה בארץ תזמורת מצרית קטנה, אתם בטח לא זוכרים את זה, זה לא היה כזה חשוב …"
יש יצירות שאינן נכנסות אליך בסערה, אלא מתיישבות לאט. הן לא דורשות תשומת לב, לא מכריזות על חשיבותן, לא מבקשות שתבין מיד מה הן רוצות לומר, "ביקור התזמורת", היא יצירה כזו.
היא פוסעת אל הבמה בצעדים קטנים, מהוססים כמעט, ובכל זאת, עד שמסתיים הערב, מתברר שמשהו עמוק התרחש. לא משהו שניתן להגדיר במשפט אחד, אלא בתחושה פנימית, בשינוי קטן שנשאר גם אחרי שהאור באולם דולק.
הסיפור עצמו ידוע ומוכר: תזמורת משטרה מצרית מגיעה לישראל בעקבות הזמנה רשמית, אך טעות הגייה קטנה בשם היעד מסיטה אותם אל עיירת פיתוח נידחת במדבר, ועליהם להעביר בה לילה אחד.
צילום: גלי מרגלית
דווקא הבחירה הזו לעסוק בטעות, בסטייה מהמסלול, במשהו שלא היה אמור לקרות, היא לב ליבה של היצירה. כי "ביקור התזמורת" מעולם לא היה סיפור על יעד, אלא על הדרך. לא על האירוע, אלא על מה שקורה מסביבו. לא על המוזיקה שנוגנה בטקס, אלא על זו שמנוגנת בין אנשים.
זוהי יצירה שמבינה משהו עמוק על החיים: שהדברים המשמעותיים ביותר אינם בהכרח אלה שמשנים את מסלול חיינו באופן דרמטי, אלא אלה שמאירים לרגע את מה שכבר קיים.
הסרט של ערן קולירין מ-2007, בכיכובם של רונית אלקבץ ז"ל וששון גבאי, בנה לעצמו מקום ייחודי בקולנוע הישראלי דווקא בזכות ההימנעות מדרמה גדולה. הוא הוכתר בשמונה פרסי אופיר, בהם הפרס המרכזי, והעדיף שתיקות על פני נאומים, מבטים על פני עימותים, ורגעים קטנים על פני אמירות גדולות.
צילום: גלי מרגליתהמוזיקה אינה משתלטת על הדרמה – היא צומחת מתוכה. היא אינה מפרשת את הרגש, אלא מאפשרת לו להישמע.
המוזיקה הערבית נכנסת לא כאורח, אלא כבית. הצלילים אינם מצוירים כמשהו זר או אקזוטי, אלא כמרחב רגשי מוכר, כזה שמכיל עצב, געגוע, הומור עדין וחום אנושי.
המוזיקה במחזמר אינה נועדה להרשים, היא נועדה לחבר. היא מהווה שפה משותפת בעולם שבו השפות המילוליות נכשלות שוב ושוב. יש בה מזרח ומערב, עבר והווה, זיכרון וכמיהה ובעיקר אנושיות.
אחד הדברים היפים ביצירה הזו, הן בסרט והן במחזמר, הוא ההתעקשות על הרגעיות. זהו סיפור שאינו מבטיח עתיד. הוא אינו מספר לנו מה יקרה לדמויות אחר כך.
האם הקשרים שנוצרו יימשכו? האם משהו באמת ישתנה? היצירה מסרבת לענות על כך, ובמובן מסוים מסרבת גם לשאול. היא מתמקדת בנקודה אחת בזמן, ביום אחד בחייהם של אנשים רגילים, ומבקשת מאיתנו להתבונן בו כאילו הוא עולם ומלואו.
צילום: גלי מרגלית
ובתוך העולם הזה פועלות הדמויות – כל אחת נושאת עמה חיים שלמים שלא תמיד נאמרים בקול.
תאופיק, מפקד התזמורת, בגילומו של ששון גבאי – שמגלם את הדמות כבר בפעם השלישית, לאחר הסרט המקורי והפקת ברודווי – הוא אולי אחת הדמויות השקטות והמרגשות ביותר שנוצרו כאן.
גבאי מגלם אותו לא דרך מחוות גדולות או דרמה מוחצנת, אלא באמצעות ניואנסים קטנים ומדויקים להפליא: עצירה קלה לפני משפט, מבט שנשאר תלוי באוויר, יציבה שמחזיקה בתוכה שנים של משמעת ושל החמצה. זהו אדם שחי חיים שלמים בתוך מסגרת ברורה, ודווקא משום כך כל סדק קטן בה הופך לרגע אנושי עצום.
גבאי מצליח ליצור דמות שמרגשת לא בגלל מה שהיא אומרת, אלא בגלל כל מה שהיא אינה אומרת. תאופיק הוא אדם שנושא זיכרון של אהבה שאבדה, של חיים שהיו יכולים להיות אחרים, של מוזיקה שלא תמיד מצאה לה מקום. ובכל זאת, אין בו מרירות. יש בו קבלה שקטה, אולי אפילו סוג של השלמה. וההשלמה הזו, דווקא היא, שוברת את הלב.
צילום: גלי מרגלית
מולו ניצבת דמותה של דינה, שגולמה בסרט המקורי על ידי רונית אלקבץ ז"ל, ובגרסה הבימתית בקולה של מירי מסיקה.
מסיקה כבר נפגשה עם התפקיד בלונדון, בהפקה שזיכתה אותה ואת אלון אבוטבול ז"ל בהערכה מקצועית גבוהה ובמועמדות לפרסים היוקרתיים של הבמה הבריטית.
היא מביאה לבמה איכות שקשה ללמד: שירה שמרחיבה את הלב. הקול שלה אינו רק יפה או מדויק – הוא נושא בתוכו רגש פתוח, חשוף, כזה שאינו מפחד להיות פגיע. כשהיא שרה, נדמה שהלב מתרחב איתה, שהמרחב הרגשי של האולם כולו גדל.
מסיקה אינה מנסה "לשחק" רגש, היא כולה רגש. יש בשירה שלה משהו שמצליח להכיל גם כמיהה וגם השלמה, גם בדידות וגם תקווה.
צילום: גלי מרגלית
סביבם נעות דמויות נוספות: אמיר חורי כחאלד, וצעירים מקומיים – ביניהם אדם גבאי, שממשיך את המסורת המשפחתית לצד אביו על הבמה – מוזיקאים שמרגישים תקועים, נשים וגברים שחיים בתוך שגרה שלא תמיד בחרו בה.
כל אחת מהדמויות הללו זוכה לרגע קטן של אור, לרגע שבו משהו בה נפתח. המחזמר אינו שופט את הדמויות שלו, הוא מתבונן בהן בחמלה. הוא אינו מציע פתרונות, אלא מבקש להישאר עם השאלה.
כשבע שנים לאחר הסרט הפך "ביקור התזמורת" למחזמר שצבר הכרה בינלאומית נדירה: עשרה פרסי טוני, ביניהם הפרס הנחשב למחזמר מצטיין, והכרה מאקדמיית הגראמי בקטגוריית המוזיקה התיאטרלית.
ההצלחה בברודווי ובווסט אנד אינה מובנת מאליה. מדובר ביצירה איטית, שקטה, שאינה מתיישרת עם חוקי הז`אנר המקובלים. ובכל זאת, היא נגעה בליבם של קהלים רחבים, אולי משום שהיא מדברת על משהו בסיסי מאוד: הצורך להיראות, להישמע, להיות מובן ולו לרגע אחד. זהו צורך אוניברסלי, שחוצה תרבויות, שפות וגבולות.
כעת, כשהמחזמר הגיע לבמה הישראלית בליווי קולירין כשותף להפקה, מתווספת לו שכבה נוספת, טעונה ורגישה במיוחד של משמעות.
זהו לא רק סיפור שמתרחש כאן, אלא סיפור שחוזר הביתה אל מציאות אחרת מזו שבתוכה נולד. הקהל הישראלי פוגש יצירה שנכתבה בזמן שבו מפגש בין תרבויות עוד נתפס כמשהו אפשרי, גם אם מורכב, וכעת היא נצפית מתוך עולם מתוח יותר, חשדן יותר.
בתוך המתח העכשווי, המחזמר פועל כמעט כזיכרון חי: תזכורת שקטה לאפשרות האנושית הבסיסית לראות אדם לפני זהות, ולהניח לרגע את המשקל הפוליטי שמלווה כל מבט.
ההפקה הישראלית אינה מייפה את המציאות ואינה מבטיחה פיוס, אלא מבקשת להאיר בעדינות רגעים קטנים של קרבה. היא מכירה היטב את השקט המביך, את הבדידות הסמויה, ואת היכולת הישראלית להיות חמים וסגורים בו זמנית.
בתוך עולם של גבולות ופחדים, "ביקור התזמורת" מזכיר את הקרבה התרבותית העמוקה דרך מוזיקה, הומור וכמיהה משותפת ומציע לכולנו שנהיה יותר קשובים.
"ביקור התזמורת" היא יצירה על חלומות שלא מומשו. על מה שיכול היה להיות, ולא היה. אבל היא אינה פסימית. היא מבינה שחלומות אינם תמיד מתגשמים בצורה שדמיינו, אך לפעמים הם מוצאים ביטוי אחר קטן יותר, שקט יותר, אך לא פחות משמעותי. לפעמים הידיעה שמישהו ראה אותך באמת, היא הגשמה.
המוזיקה היא הכוח הקיומי. מוזיקה שמאפשרת לאנשים להיות יחד בלי להסביר. מוזיקה שמחזיקה בתוכה זיכרון ותקווה, כאב ונחמה. מוזיקה שמוכיחה, שוב ושוב, כי יש דברים שלא ניתן לומר, אבל אפשר להרגיש. "אהבה מוצתת כשמוזיקה מתחילה…"
"ביקור התזמורת" אינו מבקש לשנות את העולם. הוא רק מבקש שנעצור לרגע, נקשיב, וניזכר שגם בתוך יום רגיל לחלוטין יכול להסתתר עולם שלם.
