הפקת האופרה הישראלית מוכיחה שדווקא יצירה קצרה ומרוסנת מסוגלת לחשוף את השבר האנושי במלוא עדינותו. בבימוי הטוטאלי – סטפנו פודה מפורר את הגבולות בין מוזיקה, מחול ותיאטרון ויוצר מיתולוגיה חדשה על הבמה.
הפקת האופרה הישראלית, בבימויו של פודה, לוקחת את היצירה המוכרת "דידו ואניאס" של הנרי פרסל ומוליכה אותה אל מחוזות חדשים: לא עוד דרמה מיתולוגית, אלא חיזיון סוריאליסטי נטול זמן ומקום.
האופרה הישראלית בחרה לפתוח את העונה ה-40 שלה עם מהלך לא שגרתי: יצירה קצרה אך תובענית, שמאתגרת לא רק את האוזן אלא גם את העין.
הבימוי של פודה מטלטל במכוון, סוריאליסטי, מודרני, כזה שמרחיב את מושגי הזמן והחלל ומציב את היצירה הבארוקית בתוך עולם של דימויים מופשטים ושפה חזותית מאתגרת.
זו אינה גישה שמתנצלת, להפך, נדמה שהאופרה הישראלית כבר סומכת על הקהל שלה שהוא בשל ומנוסה דיו כדי להכיל פרשנות פרועה, פואטית, ולעיתים בלתי צפויה, שמפגישה בין מוזיקה מהמאה ה-17 לתיאטרון עכשווי שמסרב להיות שגרתי.
ועם זאת התחושה בסוף האופרה היא אמביוולנטית: מחד, מקהלת האופרה והסולנים מהביצועים הטובים ששמעתי בהפקות האופרה הישראלית – מדוייקים, עם שליטה קולית כמעט מושלמת ויכולת הבעה שלא משאירה ברירה אלא להיסחף לעולם המיסטי של ההפקה, כל זאת לצד במה שממגנטת את העין וכמו מושכת את הצופה לתוך עולם מוכר/לא מוכר.
מנגד, אנסמבל בארוקדה שהרגיש חסר וחלש ולא היווה בסיס איתן שמחזיק ומוביל את האופרה ובעיקר לא החזיק את הקטעים התזמורתיים באופרה – תחושה שהתחזקה בעקבות הניצוח של גרד אמלונג שנטה להאטות שגרמו למוזיקה החיה והמקצבית של פרסל להרגיש כבדה ומעוכבת, לצד תחושה כללית שאין עוגנים בהפקה שיובילו את הדרמה הטבעית שקיימת בסיפור.
בתקופה שבה לונדון עדיין חששה מהז`אנר האיטלקי הנוצץ והראוותני, יצר פרסל יצירה קצרה ומדויקת שהצליחה לחבר בין העדינות הפוליפונית האנגלית לישירות הרגשית והפאתוס של האופרה האיטלקית.
בתוך המסגרת הצנועה הזו הוא הצליח לבטא חזון דרמטי שלם, כזה הרואה באופרה לא רק מופע בידורי אלא מרחב רגשי ואנושי – מקום שבו המוזיקה עצמה חושפת את נפש הדמויות, ללא צורך באפקטים חיצוניים.
זהו סיפור אהבתם הטרגי של דידו, מלכת קרתגו, ואניאס, הנסיך הטרויאני.
אניאס מגיע לקרתגו לאחר שנמלט מחורבן טרויה, ושם מתאהבים השניים. אהבתם נדמית כעתידה להציל את דידו מהבדידות ומהכאב, אך כוחות אפלים מטילים ספק במערכת היחסים ומזינים את ייעודו של אניאס להמשיך במסעו להקמת רומא.
רוחות האופל שולחות שליח שקרי שאמור להעמיד פנים כי יופיטר מצווה עליו לעזוב, וכך נדחף אניאס לבחור בין אהבה לחובה.
דידו, שנשארת מאחור, אינה מצליחה לשאת את הנטישה ואת השבר, והאופרה מגיעה לשיאה באריית האבל המפורסמת "When I am laid in earth" שבה היא מבקשת שהעולם יזכור אותה אך ישכח את גורלה.
בכתיבה המוזיקלית העדינה והמדויקת שלו פרסל מבקש להראות שאופרה יכולה להיות אינטימית – כזו שמעניקה לדמויות עומק פסיכולוגי ולא מסתתרת מאחורי גינוני תיאטרון.
במובן הזה, "דידו ואניאס" אינה רק יצירת מופת בארוקית, היא גם הצהרת כוונות אמנותית על כוחו של הז`אנר ועל יכולתו לגעת בלב האנושי באופן ישיר, חשוף ומלוטש.
סטפנו פודה שייך לז`אנר נדיר של יוצרים שרואים בבמה יצירה הוליסטית. הוא במאי, מעצב תפאורה, מעצב תלבושות, מעצב תאורה וכוריאוגרף. וזאת לא משום שהוא מבקש שליטה, אלא משום שהוא מבקש אחדות.
עבורו, האופרה אינה אירוע שבו זמר שר, רקדן רוקד ותפאורה מצוירת. היא מרחב רעיוני, כמעט פילוסופי, שבו כל חומר: אור, בד, גוף, קול מבטא משהו מתוך הסיפור הפנימי של הדמויות.
ב"דידו ואניאס" הדבר בולט כבר ברגעים הראשונים: אין ארמון, אין שיחזור תקופתי, אין ריאליזם. הבמה היא תודעה. היא חלל מרוקן מזמן, נטול גאוגרפיה, שנע בין קודש לצל, בין בהירות לחשכה.
זוהי דידו שאינה מלכה בשר ודם, אלא דימוי של נשיות פצועה, סמל נשיות ולא דמות היסטורית. פודה מבקש מאיתנו להניח לריאליזם ולצלול אל חלום.
הבחירה האסתטית שלו היא אולי הדבר המזוהה איתו ביותר: שילוב מופלא בין עולמות עתיקים לתפיסה חזותית עכשווית, צלולה, כמעט מונוכרומטית.
התפאורה והתלבושות אינן תקופתיות ולא מסבירות "איפה אנחנו", אלא "מה הדמויות מרגישות" בכך פודה נוגע בדיוק בלב הרוח הבארוקית: הרגש קודם לנרטיב.
כל קו, כל תנועה משרתים את הנרטיב שלו. הבמה נפתחת עם המשפט מקהלת "הבל הבלים, הכל הבל" שרשום על החול. במשמעותו המקורית הוא מבטא את הרעיון שהחיים והעולם החומרי חולפים וחסרי טעם ושהמאמצים האנושיים להשיג עושר, תהילה, הישגים אינם מביאים משמעות נצחית.
המשפט מקבל משמעות תיאטרלית-מוזיקלית שמתחברת למוטיבים המרכזיים ב"דידו ואניאס": אהבה, אובדן, גורל ותשוקה שמסתיימת בכאב. תחושת החוסר-קיום והאפסות של הדמויות מול כוח גורל שאין ביכולתם לשנותו.
אהבת דידו לאניאס, כל היופי וההתרחשות הרגשית סביבם, נתפסת כאשליה זמנית – יופי רגעי שנעלם מול המציאות הבלתי נמנעת של מות דידו ופרידת אניאס.
בנוסף, המשפט מקבל הדהוד עם הסימבוליות של הבמה: הבמה המרחפת, הברושים ושורשיהם החשופים, החול והמים – כל אלה מזכירים לנו שהכל חולף, וכל מה שנראה חשוב או יציב הוא בסופו של דבר "הכל הבל".
פודה מטשטש את הגבולות בין זמר לרקדן. התנועה בהפקה הזו אינה קישוט. היא חלק מהסיפור. הרקדנים – המקהלה הגופנית – אינם דמויות משנה, אלא הדים של הנפש. לעיתים הם מחשבותיה של דידו, לעיתים זיכרונותיה, לעיתים כוחות שחורים שמכרסמים בה.
התנועה מובילה את הסיפור ואת העולם הפנימי של הדמויות – דידו ואניאס נעים בקווים כמעט מקבילים, ואפילו בעולמות נפרדים על במה אחת – בין אם המשחק בין קדמת הבמה לעומק הבמה, ובין הבמה עצמה לבין קומה שמרחפת מעליה באורות בוהקים.
אחד ההישגים הגדולים של ההפקה היא מקהלת האופרה: ב"דידו ואניאס". קשה להתעלם מהעובדה שהקול הקולקטיבי הוא זה שמסמן ומוביל את הסיפור.
אתה יוצא מהאופרה ומהדהדת בך לא האריה המפורסמת ולא רגעי השיא התזמורתיים, אלא דווקא נשימתה המשותפת של המקהלה: צליל שממלא את האוויר כמו זיכרון עתיק, שנושא את העלילה על שכמו.
כאן המקהלה אינה רק רקע או מסגרת, היא השדרה המרכזית שעליה נשענת כל היצירה, מניעה, מסבירה, ומתפקדת ככוח רגשי אחד שמחזיק את הטרגדיה כולה.
המקהלה היא עמוד השדרה של ההפקה. מקהלת האופרה מציגה ביצוע כמעט מושלם, וזאת במקביל לצורך שלהם להתנהל במרחב כמו רקדנים, הם פזורים על כל הבמה, ונדרשים לדיוק מופלא בכוריאוגרפיה של פודה.
אי אפשר שלא לציין לשבח את ענת צ׳רני שהצליחה לדייק את הרגשות שלה באריה היפיפיה "When I am laid in earth" – האיפוק שלה כל כך מלכותי ומתאים לתפקיד דידו, ובכך הצליחה להעביר את הקבלה של דידו את גורלה.
"דידו ואניאס" הינה הפקה שמחדדת את מקומה של האופרה הישראלית כבית שמסוגל להחזיק מסורת ולפרוץ גבולות בו-זמנית. ובעידן שבו תרבות נאבקת על תשומת לב, הפקה כזו מוכיחה שעדיין יש מקום לאמנות שמבקשת לעצור את הנשימה ולספר את הסיפור אחרת.
