יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין באולם תיאטרון הקאמרי מתרחש דבר מה מרתק: מסע נקמה בן 2,500 שנה מקבל עיבוד עכשווי בידיה של שחר פנקס.
כנרת לימוני נכנסת לנעליים הענקיות של תפקיד שחלמו עליו גדולות השחקניות הישראליות – חנה מרון, גילה אלמגור, מרים זוהר ויבגניה דודינה – ומציגה מדיאה בועטת ועכשווית, וכך בבימויו של עירד רובינשטיין, הטרגדיה היוונית מתעוררת לחיים בהקשר מודרני ומטלטל.
יש רגע שבו המתוק צורב
על הבמה של הקאמרי היא לא רק דמות מיתית. היא פצע חי, היא הזעקה שלא היינו מעזים לצעוק, היא הדבש והיא העוקץ.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין מהמיתולוגיה להייטק: עיבוד עכשווי עם עקיצה
מדיאה של אוריפידס עברה טרנספורמציה לכאן ועכשיו. שחר פנקס הטיבה לכתוב עיבוד במלבושי קדמה והייטק, פריצות דרך, נסיכות מודרנית וכסף, שאולי שוב מנהל את העולם.
במקור, זוהי נסיכת קולכיס שעזבה כידוע את מולדתה למען אהובה יאסון, נבגדת על ידי האיש שעבורו עזבה הכול ויוצאת למסע נקמה שאין ממנו חזור.
בגרסה המחודשת, מדובר ב"פאוור קאפל" – בעלי סטארט-אפ מבטיח בתחום האקולוגי, עם מיזם המבוסס על דבורים ודבש, שאמור לשנות את העולם.
יום אחד, ללא אזהרה מוקדמת, יאסון מודיע למדיאה שהוא עוזב אותה בשביל ניקה, בתו הצעירה של איל ההון קריאון, שכבר נושאת את עוברו. המחזה מציג את שברון המבנה המשפחתי ואת הפירוק האיטי של מה שנראה כמשפחה מושלמת.
אור ייחודי זורח על מחוזות המגדר. האישה, היזמת, המובילה, נטע זר בנופים גבריים וכן, גם אמא, אישה. תוך שהיא מלהטטת בעוצמה בין תפקידים וחושפת שרירים מהמגדר האחר, מדיאה מעבירה אותנו דרך מחוזות הרחם שבין עוצמה וריפיון.
"זה תפקיד גדול מהחיים, הוא דרש המון תעצומות נפש, מאוד קשה", משתפת לימוני (44), שנכנסה לתפקיד בחרדת קודש. "רעדו לי הברכיים. המשימה שלי כשחקנית אינה להצדיק רצח, אלא לגרום לקהל לעבור איתי את הדרך, להבין את התהליך הרגשי שאני עוברת ולהזדהות איתו".
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין הבמה בתצורה לא קונבנציונלית, מסתובבת, כמו דפדוף בפרקי חיים, וכל סיבוב מקרב אותנו לעקיצה. תיבות פנדורה פזורות סביבה, מחכות להיפתח.
התפאורה המרהיבה של ערן עצמון ממקמת במרכז את בית הזוג, וסביבו כוורות דבורים רוחשות ומזמזמות בזמזום דמיוני וזה שנשמע היטב בפס הקול של ההצגה לאורך כל אורכה – סמל מושלם למתיקות שהופכת לארס.
הדבורה נמצאת במרכז היצירה – לא רק כעיסוקם של הגיבורים, אלא כסימבול וכמטאפורה עוצמתית. היא היצור שמפיק את המתוק שבמתוק, אך גם יודעת לעקוץ בכאב רב, ובאותה עקיצה לא רק הנעקץ סובל, אלא גם היא מסיימת כידוע את חייה, ממש כמו מדיאה, שבנקמתה המתוקה איבדה גם את עצמה.
הצופה נשתל בכיסא מהרגעים הראשונים ולא ממצמץ אפילו לרגע, כדי לא לפספס שום פרט. אף שהסוף ידוע מראש, המתח לא מרפה.
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין כנרת לימוני נותנת פה הופעה שלא תשאיר אתכם אדישים. היא משילה מעליה את קליפות היופי (המעצימים את יופיה), עומדת חשופה, גוף ונפש.
"אין צורך להצדיק את מה שמדיאה עושה. פשוט לספר את הסיפור, לתת לקהל להחליט", היא אומרת. והיא אכן מדיאה חזקה, שברירית, מפחידה, מרתקת, נוגעת ללב ומעוררת דחייה – הכול בעת ובעונה אחת.
עמוס תמם מדויק, אנושי, מרגש, האיש שלצידה, זה שמחזיק ואז נשבר. הוא מביא לבמה בעוצמה סיפור חיים של חיבור בין נפשות לשגרת חיי נישואין, בין בנייה משותפת לרגע של חולשה. האוטומט של הקהל הוא לשנוא אותו – הוא בוגד, מתחמן, חלש – אבל ביאסון של תמם יש משהו מעבר לזה; משהו שגורם לך להבין אותו, לחמול עליו, לרצות בהצלחתו למרות הכל. את השבר שלא צריך מילים – רק מבט, תנועה, שתיקה.
אנסטסיה פיין ורות אסרסאי, הן הרבה מעבר לדמויות משנה. כשיופי חיצוני מחוויר לצד עומק המשחק כטלאי משמעותי במרקם המחזה או… החיים. דווקא עכשיו, כשכולנו מחפשים אסקפיזם, הן מזכירות שגם כאב הוא דרך לברוח, או אולי פשוט להרגיש. שתיהן מתבוננות לתקופה בעיניים, חושבות ומזמינות לאוויר משותף לצד בימת התיאטרון.
מוטי כץ, דמות שהרגישה כמו "האיש של מונופול", שמחזיק בקלפים, בבונוסים, בכלא ובעיקר בקופה. יופי של משחק! אמין ונאמן. "כשעושים מה שאוהבים, לא חשים תובענות," הוא ציין בחיוך וכוס יין.
טל פרלמן, "המאפרת" יצרה פריימים של מייקאפ על גבי נסיבות. אורחת בחיים של אחרים, רואה, שומעת ומחברת נקודות במכחול.
ולבסוף הילדון, פלג חורב (שמתחלף בתפקיד עם אביב לוי ושלו חסיד). מייצג מופלא לעולם החדש בו הילדים יודעים היטב לאן הם רוצים להגיע ואיך במקסימום השקעה עושים את זה, ובגדול!
דמותו מצויה בין הפטיש לפטיש, כזו שנסיבות נכפות עליה מבלי שבחרה – קצת כמו כולנו בתקופה הזו. הוא מכניס את כולנו לתוך אוהל, סוג של חדר בריחה למציאות בלתי נתפסת, "בית" שיישאר לכם עמוק ורחוק לאחר ההצגה.
מכפילי כוח, מכירים? תאורה מרהיבה של אבי יונה בואנו ("במבי") לצד עבודת וידאו ארט משובחת של גיא רומם, תלבושות מ-ד-ו-י-ק-ו-ת של אורנה סמורגונסקי והמוזיקה של רועי ירקוני – כולם מתמזגים ליצירה שלמה.
והדבורים, וואו הדבורים. מניחה כאן רק מעט דבש על שפתיים של סקרנות, המציץ נפגע, לכן פשוט לכו לחוות!
"מדיאה" אמורה הייתה לעלות לפני כשנה, אך נדחתה בשל מסע הנקמה שכלול בה. נראה שהתנאים הבשילו להעלות אותה עכשיו.
"אני מרגישה שעכשיו אנשים מחפשים מקום שבו אפשר להרגיש כאב. אנשים מגיעים לתיאטרון לא רק כדי לשכוח את המציאות ולצחוק, אלא גם כדי לעבור חוויה משמעותית. כעת, הקהל צמא להגיע להופעות, האוויר משותף להם ולנו השחקנים".
יח"צ. צילום: רדי רובינשטיין, צילום מסך מתוך סרטון הצורך הפשוט והאנושי – להיות נאהבים, לטעום מעט דבש. אבל דווקא שם טמון הרעל.
כשכבים האורות, נשאר רק הטעם הזה, דבש צורב על הלשון. זיכרון של אהבה שהפכה לרעל. עיבוד שממחיש כמה קל לעבור את הגבול, לשקוע בהרס עצמי ובטירוף יצרים, ולהתדרדר לביצוע של מעשים שאין מהם חזרה. מחזה שקשה לנשום אחריו – ועוד יותר קשה לשכוח.
השורה התחתונה
עיבוד בועט למחזה יווני קלאסי אפל, בוקס יצירתי לבטן בצורת 105 דקות של נשימה עצורה.
זוכרים, מצפים, מקווים.
