שישאר בינינו. יח"צ
יש הצגות שמתחילות בסיפור ויש הצגות שמתחילות בתחושת בטן. "בתקופה האחרונה אני עובד. זה כל מה שאני עושה", אומר יפתח קליין במונולוג הפתיחה של המופע החדש ״שיישאר בינינו״ והוא מסביר כמה כל כולו ״חי-מת״.
עושה מה שצריך. נושם. מתפקד. חצי מתפקד. לא מעבר לזה. וזה לא רק משפט – זו סטירה רכה בפרצוף. כי הוא צודק. בשנתיים האחרונות, כולנו קמים, עובדים, עושים הורות, נושמים, גוללים, שורדים. אבל לא באמת חיים.
קליין פותח את הערב בתחושת עייפות ודכדוך קולקטיביים שכולנו מכירים, והוא מצליח לנסח את התחושות הללו במדויק ובגובה העיניים.
״שיישאר בינינו״ הוא שילוב של תיאטרון אישי ומחול אינטימי, שיצרו יחד יפתח קליין ורוני ברנדשטטר.
על הבמה כמעט כלום: שני כסאות, שני אנשים, ושני סיפורים שמתחילים מרחוק ומתקרבים בהדרגה אל המקום הכי חשוף.
דרך מילים, תנועה ונשימה, הם נוגעים בפצעי השנים האחרונות בבדידות, באובדן, בגבריות, בגוף, ובשאלה הגדולה, איך ממשיכים לחיות בעולם שמתפקד על אוטומט.
שישאר בינינו. יח"צ
קליין מביא לבמה את עצמו, את היומנים האישיים שלו, את תחושת חוסר האונים וההומור שמציל אותנו לפעמים ברגעים הכי לא מצחיקים.
ברנדשטטר מאזנת אותו בתנועה, כמעט פיוטית, שמדברת על כאב, הדחקה וריפוי. יחד הם יוצרים חוויה שנראית פשוטה מבחוץ, אבל דורשת מהקהל נוכחות מלאה. זה לא מופע שבא לבדר, אלא לחשוף, לשאול, ואולי גם לרפא.
הבמה חפה מאביזרים כאמור. וילון שחור ושני כסאות. אין מסך, אין תפאורה, אין "קונספט עיצובי". רק שני אנשים שנמצאים שם. זה מרגיש כמעט כמו שיעור בתיאטרון – חזרה לבסיס. למילה, לנשימה, למבט.
קליין וברנדשטטר בונים לאט את המופע באמצעות שיחה שמתקלפת לשני סיפורים אישיים, שנעים בין גוף לנפש, בין גבר לאישה, בין קול רם לקול פנימי.
שישאר בינינו. יח"צ
יש בזה משהו אמיץ: הם לא מתחפשים לדמות, הם עצמם הדמות. מדברים את עצמם, במעין טיפול אישי מול הקהל, בלי הגנות ובלי פלייבק רגשי.
אבל פה בדיוק נכנסת הדילמה. זו הצגה שמבקשת ריכוז טוטאלי, הקשבה, סבלנות. ולפעמים קצת יותר מדי מזה.
יש רגעים שבהם היא מתעכבת על עצמה, נשארת באוויר, חוזרת לאותם אזורים של כאב שוב ושוב. את תופסת את עצמך בורחת במחשבה, ואז חוזרת כי הוא אומר משהו שפתאום שוב נוגע. יש בה רגעים יפים, אבל גם רגעים עייפים.
ועדיין משהו בה נשאר. יש תחושת יושר שמחלחלת מתוכה, אולי בגלל הצניעות. בלי דרמה, בלי בימוי מתוחכם, רק בני אדם שמנסים להבין למה אנחנו כאלה.
זו הצגה שבוחרת לא לצעוק, אלא ללחוש. ובימים שבהם הכול מתוכנן, מצולם ומלוטש, הלחש הזה כמעט מהפכני.
הקהל מסביבי נראה מרותק. חלק צחקו, חלק התרגשו, אחרים רק הביטו ארוכות.
"יישאר בינינו", לא נותנת תשובות, אלא פותחת דלת. יפתח קליין מביא לבמה גבריות מסוג אחר. לא זו שצועקת עוצמה, אלא זו שמרשה לעצמה להיות רכה.
ורוני ברנדשטטר – עם נוכחות מדויקת, כמעט שברירית, שמחזיקה עוצמה אחרת לגמרי. מודה שחשבתי שיהיה כאן הרבה יותר מחול ותהיתי איך כל זה מתכתב ביחד.
המחול מגיע בנקודות קטנות אבל מבליט פגיעות ועוצמה. זו הצגה שמרגישה כמו ספר. שהראש צריך לעבוד על הדמיון. וזה מצליח. כזו שלא תעשה רעש בסטורי, אבל תשאיר מחשבה בלב הרבה אחרי שיכבו האורות.
