הביאנלה התשיעית לרישום: מה שנזרק, ומה שנשאר

יח"צ. יערה צח, ללא כותרת, 2024, צבע מים וצבעי פסטל. צילום: אסף הינדן

הביאנלה הארצית לרישום חוגגת השנה עשרים וארבע שנים. מאז 2001, כשבית האומנים ירושלים יזם אותה, היא הפכה למסורת שמציבה את הרישום – המדיום הכי בסיסי, הכי ישיר – במרכז. 

הפעם, בגרסה התשיעית, האוצרת טלי בן נון בחרה בנושא שנשמע כמו מטאפורה ביולוגית, אבל מתברר כחד ומדויק: נשל. לא רק נחש שמשיל עור, אלא בעיקר מה שקורה בסטודיו. השאריות. הניסויים. מה שנזרק. מה שלא יוצא החוצה.

77 אומנים ואומניות נבחרו מתוך יותר מ-700 שנענו לקול קורא. התערוכה המרכזית שאצרה טלי בן נון מוצגת בבית האומנים ירושלים. 

יח"צ. יעל עצמוני. צילום: איתמר מנדס

לצדה שלוש תערוכות נוספות: "נשל: קליפת הדברים הדוממים והחיים" בסדנת ההדפס באוצרות תמר גיספן־גרינברג, "נשל: שברי זיכרון" של יעל עצמוני בבית אנה טיכו באוצרות תמנע זליגמן, ו"נשל: שארית" בגלריה כורש 14 באוצרות דביר שקד וורד חדאד. 

הפיזור בארבעה אתרים אמור ליצור חוויה עשירה, אבל הוא גם מחייב את הצופה למאמץ. מי שמעוניין להתרשם מהכל יידרש לתכנן מסלול, לבדוק שעות פתיחה. זו לא תערוכה שעוברים בה סתם. זו עבודה.

מוות והתחלה

בית האומנים פותח בנושא המוות, שהוא גם התחלה. שרון אתגר יצרה רישומים בזפת קרה שנספגה בניירות ויצרה שלוליות שמנוניות, שפה פרימיטיבית וראשונית. הזפת כבדה, סמיכה, וההרגשה היא של משהו שמתקבע לאט. זה לא יפה במובן הקלאסי, אבל יש בזה כוח.

עמרי דנינו רשם על קיר וריאציה משובשת של תפילת קדיש – מתח בין טקסט לדימוי בעקבות טראומה. העבודה קשה לקריאה. האותיות מעוותות, משובשות, כאילו הטראומה עצמה טשטשה את היכולת לדבר. זו עבודה שדורשת זמן אך בעיקר סבלנות.

יח"צ. שרי כנעני

דנה לבנת הביאה צילומים מבתי קברות בגיאורגיה. על המצבות משיש מוטבעים פורטרטים של נפטרים שתווי פניהם התמוססו ברישום. הפורטרטים הללו היו אמורים להנציח, אבל הזמן עשה את שלו. מה שנשאר הוא דימוי רפאים, כמעט לא מזוהה. 

גרבי הניילון השקופים של שרי כנעני הופכים לסוג אחר של נשל – קליפה ריקה שמכילה עקבות של זיכרון.

סטודיו ושגרה

המעבר לנושא היום־יום מציג עקבות של עבודה. הפסל יעקב דורצ`ין, שיצירותיו הפיסוליות גדולות ומתכתיות, מציג רישומי דיו אקספרסיביים ופראיים. 


אחת העבודות המרגשות בתערוכה היא מחווה לשני אומנים שנפטרו. ספר יומן של מאיה אטון שניתן לפסח סלבוסקי מציג את רישומיו וקשקושיו בעפרונות צבעוניים מהשבועות האחרונים לחייו בהוספיס. זו עבודה שקשה לעמוד מולה. יש בה משהו כל כך אנושי, כל כך חשוף. הקשקושים האלה לא נועדו להיות אמנות, אבל הם הפכו למשהו חזק יותר מכל כוונה.


בין חיים למוות

מרחב ה"בין לבין" מציג אובייקטים שזוכים לגלגול נוסף. יוחאי אברהמי מציג פסלי קלקר ששימשו תבניות יציקה. הדמויות הפיגורטיביות החצובות נראות כקבוצת זומבים שעלו מקבריהם ומביטות על תיאטרון החיים. זה מצחיק ומפחיד בו זמנית. הקלקר הלבן, החלול, הדמויות שכבר שימשו את תפקידן ועכשיו הן פשוט עומדות שם.

ניצן בן זימרה מציגה צינורות סיליקון מלופפים בבד, נדמים כפסולת שנמשתה מהים. השימוש בחומרים תעשייתיים נראה כאורגניזם חי למרות הסינתטיות.

ההדפס כנשל

בסדנת ההדפס תמר גיספן־גרינברג אצרה תערוכה שמתמקדת בהתנשלות כמטאפורה לפעולת ההדפס עצמה. לוחות שסיימו את תפקידם, רשתות שנותרו אחרי. 21 אומנים בוחנים את היחס בין הגוף לקליפה. זה הגיוני. הדפס זה בדיוק זה – משהו שנשאר אחרי, עותק, זיכרון של פעולה שכבר הסתיימה.

איילת השחר כהן מעבדת תצלומי בניינים מברלין שהוקמו אחרי מלחמת העולם השנייה. באמצעות השחרה ומחיקה הבניינים מנושלים מיסודותיהם והופכים לסילואטות מרחפות. 

מיטל כץ מינרבו בנתה שלושה בתים מחפיסות סיגריות מלבורו שהשילו מעליהם סממנים טופוגרפיים. נראים ככפר רפאים נטוש. הבתים האלה עם המלבורו – יש בהם משהו עצוב. הם נראים זמניים ושבריריים.

רייזל פרצ׳ונוק הקרינה את דמותה על רשת ההדפס במקום על נייר. בסיום תהליך ההדפסה הרשת נשטפת והדימוי נמחק לעד. זו אולי העבודה שהכי נוגעת בלב הרעיון של נשל. משהו היה שם, והוא נעלם. לא נשאר כלום.

יאשה רוזוב יצר יצירה מקרעי עבודות שלא אהב באמצעות עיבוד דיגיטלי. זה כן ואמיתי. כמה פעמים אומנים עושים משהו, לא אוהבים, קורעים? רוזוב לקח את זה והפך למשהו אחר.

זיכרון בשברים

בבית אנה טיכו יעל עצמוני מציגה "נשל: שברי זיכרון" באוצרות תמנע זליגמן. ממפות המתאר ששרטט אביה כאסיר בן 15 במחנה ההשמדה סוביבור, היא יצרה מפות פורצלן. עליהן היא ציירה את החיים במחנה, נראות ככתב ברייל.

זה מיצג שדורש שקט. המפות האלה, השבורות, המפוזרות, הן לא קלות לעיכול. בית טיכו עצמו, עם הארונות והספרים, מוסיף שכבה של זמן, של היסטוריה.

המפות ושבריהן מוצגות חלקן על שולחנות תצוגה בכוכי הקשתות, וחלקן בארון הספרים של דוקטור טיכו לצד יצירות ספרות ופילוסופיה אירופאיות. באמצעות הפורצלן עצמוני מעבירה אמירה שההיסטוריה נשמרת גם בשברים.

שארית כעדות

בגלריה כורש 14 האוצרות דביר שקד וורד חדאד בחרו להתייחס לנשל כשארית – תיעוד של רגעי גדילה לצד צלקות בגוף האנושי ובחברה. מרים כבסה מציירת על דפי ספרים מספרייתה העוסקים באומנים. היא מחייה את הרפרודוקציות של ציירים מפורסמים כשהתיעוד הופך לחומר הציורי עצמו. יש משהו שובב בזה. לקחת ספר אמנות ולצייר עליו – זה אפילו קצת חוצפה.

רויטל לסיק עוסקת בקילוף עור שנהגה לעשות בילדותה ובזיכרון מיתולוגי של ברתולומאוס הקדוש שעורו נפשט מעליו לפני שהוצא להורג. בשניהם אפשר לראות מקבילה לנשל הנחש. עבודת המכנסיים של רון אסולין באמצעות חזרתיות ושכפול הופכת את המרחב הציבורי למכונה ואת ההתנהלות בו לתנועה על פס ייצור.

הביאנלה עובדת. לא בגלל שהיא מושלמת, אלא בגלל שהיא אמיתית. היא מראה מה שבדרך כלל לא רואים – את מה שנשאר בסטודיו, את מה שנזרק, את התהליך. 

המושג "נשל" יכול היה להיות גימיק, אבל הוא מתגלה כחד ומדויק. הפיזור בארבעה אתרים קצת מעייף, זה נכון, אבל הוא גם יוצר ריבוי של קריאות. בכל מקום הנושא נראה אחרת.

יש כאן 77 אומנים, ולא כולם ברמה שווה. יש עבודות שמשאירות את הצופים אדישים, ויש כאלה שעוצרות. המחווה לאטון וסלבוסקי, העבודה של עצמוני בבית טיכו, הרישומים של דורצ׳ין – הם רגעים חזקים. מה שמחבר את כולן הוא התהליך, לא התוצר הסופי. וזה בדיוק הנקודה.

הביאנלה התשיעית לרישום "נשל". בית האומנים ירושלים, גלריה כורש 14. עד ה-7 בפברואר