"האמת" יוצאת לאור – ומסתבכת להפליא בדרך

 

הלכתי לפרמיירה של "האמת". האמת, היה כיף לשבת עם קהל שצוחק ונוחר – הרגיש לרגע שמותר להיות פה שמח.

 

הקומדיה הצרפתית המשובחת של פלוריאן זלר, בעיבוד ובבימוי המבריק של מולי שולמן, מצליחה לקחת נושא טעון כמו בגידה ולגלגל אותנו עליו בצחוק.

 

הקאסט? וואו. ארבעה שחקנים, ואין אפילו אחד שאתה לא מאוהב בו קצת בסוף הערב.

 

אורי דב יוסף בלופרב בתפקיד מישל הוא השקרן הכי כריזמטי בעיר – מהסוג שאתה מתעצבן עליו, ואז מוחל לו, ואז שוב מתעצבן.

 

יח"צ. צילום: צילום: מעיין קאופמן

 

נעמי לבוב כלורנס מביאה רגישות, חדות וניצוץ בעיניים שאומר: "אל תתעסקו איתי". שובת לב ומעוררת סימפטיה גם כשכל הקלפים נטרפים.

 

מיכאל מושונוב כפול מצליח להיות גם תמים, גם פגוע וגם שנון – לפעמים באותה שורה.

 

שני קליין כאליס מפתיעה לטובה (או בעצם – לא מפתיעה בכלל, כי היא פשוט תמיד נהדרת) ומביאה הומור יבש, טיימינג מדויק ונוכחות חזקה. גונבת סצנות באלגנטיות של אחת שיודעת הכל, אבל משחקת אותה תמימה. ואיזה סקסית, זה לא רק בגלל השמלות האדומות – אל תטעו…

 

 

 

פלוריאן זלר, המחזאי הצרפתי שמבין דבר או שניים בטלטלות זוגיות (ולא רק בגלל היין), מביא לבמה סיפור על שני זוגות חברים – לכאורה.

 

מישל מנהל רומן עם אשתו של חברו הטוב, אבל כמו כל קומדיה צרפתית טובה, מה שמתחיל כסוד קטן מתנפח כמו קרואסון בתנור של 220 מעלות. כל סצנה היא הפצצה מתקתקת של "מי יודע מה ומתי", כשכל שיחה פשוטה על מפתחות, טלפונים או בגדים עלולה להפוך לחקירת שב"כ.

 

 

הבימוי של מולי שולמן שומר על קצב חד ומדויק. לא נמרח, לא מוותר – פשוט לוקח את הטקסט ומגיש אותו בצלחת חמה של שנינות ואינטליגנציה.

 

גם האלמנטים הבימתיים תומכים בזה: תפאורה שמייצרת תחושת אינטימיות, תאורה שעוזרת להבין בדיוק איפה (ואיפה לא) אנחנו נמצאים רגשית, ומוזיקה שמשלימה את האווירה בלי לגנוב את ההצגה.

 

יח"צ. צילום: צילום: מעיין קאופמן

 

 

למען האמת – לא בטוח שנדע. אבל "האמת" היא לא רק מחזה על שקרים. היא מחזה על מערכות יחסים, על פחד, על נאמנות ועל כל מה שקורה כשאנחנו לא אומרים את מה שבאמת בלב.

 

זאת הצגה שגורמת לך לצחוק – ואז לתפוס את עצמך שואל שאלות שעדיף לא לשאול אחרי 22:00 בלילה. היא כמו יין אדום טוב: מחליקה בקלות, משאירה טעם לוואי, ועושה לך קצת סחרחורת של מחשבה.