צילום: יוסי רבךיום שני, ה-24 באפריל, בשעה 21:00 – במרפסת הגג של "תיאטרון הסמטה", ממנה אפשר להשקיף על נמל יפו לעת ערב, כשבריזה נעימה באה מן הים – אפשר היה לחוש באוויר את צימאונו של הקהל למופעי תרבות שכל כך חסרו לו בתקופת הקורונה שנראתה לעיתים אין סופית.
במקום התקיימה השקת "אלתרמן פינת מזל דגים" – הצגה בת שלושה חלקים המבוססת שלושה מסיפוריו האלמותיים של המשורר נתן אלתרמן.
חלק ראשון: דיסוננס קוגניטיבי
המחזה מתרחש על גג התיאטרון בשלושה חלקים שונים, כשהקהל מוזמן לעבור בין ההתרחשויות השונות.
מיד עם התכנסותנו במרפסת הגג, קיבלו את פנינו תפאורה ותחושה של ערב יום העצמאות. המרפסת קושטה בדגלי מדינת ישראל, ממסך הווידאו בקע קולו של יוסי בנאי ז"ל שהקריא בפתוס האופייני לו את "מגש הכסף" – פואמת השכול והתקומה האולטימטיבית בתולדות המדינה, שנכתבה כמעט חצי שנה לפני קום המדינה.
לפתע, תפנית בעלילה. ארז חסון בליווי הנגנית מיכל סלומון, החלו פוצחים בשירה בציבור בהשתתפות הקהל.
בהמשך הקהל מוזמן להשתתף בריקוד הורה סוער וקצבי, שמנוגד לתוכן השיר, וכך למעשה נוצר דיסוננס צורם המותיר את הצופה המום… מעין תחושה של נביא תוכחה העומד בשער העיר וקורא "עורו-עורו אחים כי באה העת!"
והנה, "מגש הכסף" שמילותיו המצמררות הרעידו את אמות הספים בכל טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל מאז ילדותנו, מקבל לפתע חן עליז… והיצירה שנצרבה בתודעה הקולקטיבית שלנו כ"פרה קדושה" הוצאה למעשה מן הפנתיאון של הספרות העברית ונשחטה באופן איטי כשהכאב רק הולך ומתעצם כשהקונטרסט מתעצם בין התוכן לצורה.
ובכך, אלתרמן, סוג של מועלה באוב, המשורר הלאומי, פובליציסט שזכה לפרס ישראל ב-1968, מחזאי כשהכול חיכו בשקיקה למאמריו שהופיעו ב"טור השביעי" מדי סוף השבוע של אותם הימים, שב אלינו כשהוא בועט, נושך ושורט ומזכיר לנו שאכן, אין חדש תחת השמש…
על פי במאי ההצגה, ככל הנראה זה בדיוק מה שהיה עושה אלתרמן היום כדי להעיר אותנו מתרדמתנו.
הטקסים שלנו הפכו להיות פגניים וחלולים מתוכן ומישהו כאן קורא לנו להתעורר, ותוך כדי, אלתרמן זוכה "לקום מקברו" כשהוא כאן נוכח כדי להזכיר עד כמה התרחקנו מעצמנו ומן המהות והכלי התרוקן מתוכנו.
צילום: יוסי רבךחלק שני: כישלון מפואר
בהמשך הקהל מתבקש להתלוות לחלל נוסף בתיאטרון, שבו היה עד לחלקו השני של המחזה, בו השחקנים מבקשים להזכיר לנו כישלון מפואר ונשכח ממחזה של אלתרמן "אסתר המלכה" (הקאמרי 1966), שזכה בשעתו לביקורות קטלניות כמו: "כגודל הציפייה כך גודל האכזבה", מה שתורם להרגשה מעודדת בקרב הצופה, כי הכישלון הוא מנת חלקו של כל אדם באשר הוא, אפילו של משורר דגול שזכה כאמור בפרס ישראל.
הזיכרון היחיד והמוצלח שנותר מהמחזה שהיה כה מושקע, אך מנגד קצר כישלון בקופות וירד לאחר 38 הצגות בלבד, הוא השיר הנודע "שיר ערש" (הידוע גם במילותיו הראשונות היכל ועיר נדמו פתע), שחרוט עד היום בזיכרוננו כקלאסיקה.
לאחר מכן נדרש הקהל לעבור לחלל שונה, בו מוצג החלק השלישי – קטע מתוך "פונדק הרוחות".
גם הפעם הקהל הובל כאמור, אל חלל אפלולי, ובו שתי שחקניות המגלמות את הרוחות בכבודן ובעצמן. אלה מנהלות מונולוג הזוי כל אחת בנפרד. במרכז החלל מוגש כיבוד מלוחים, והקהל מתבקש להתכבד. התחושה הזויה ומלנכולית, כמתבקש מפונדק המארח רוחות…
עונת הקורונה עומדת כנראה לקראת סיום, ועונת ההצגות בפתחינו. סעו ליפו טיילו בסמטאותיה, וכשתגיעו לסמטת מזל דגים, היכנסו לתאטרון "הסמטה" כדי להיזכר באלתרמן, שהוא כאן ועכשיו, אקטואלי מתמיד… מבטיחה לכם דבר אחד: תופתעו ולא תתאכזבו!
תיאטרון הפרינג` "הסמטה" בהובלתה של עירית פרנק, הוא תיאטרון שוליים ש"מביא לנו בהפוכה" את המראה ישר לפנים, וכמו בפתיחה, שבה נשמעת ביקורת פוליטית שהשמיע אלתרמן כבר לפני יובל, אז כעכשיו היא נשמעת אותנטית לחלוטין, ומסתבר שלדאבוננו ההשלכות לאקטואליה של היום הן בלתי נמנעות, עם כל הכאב…
יצירות ובימוי:
שיר ערש: נעמה גרינשטיין, נילי קופלר, עירית פרנק
פונדק הרוחות: עירית פרנק
מגש הכסף: ארז חסון
משתתפים: נעמה גרינשטיין, נילי קופלר, אירית סוקי, עדי שור, מיכל סולומון/אבלין גניס, טל אליאס, ארז חסון
תיאטרון הסמטה, 03-6812126
