"איפה אנה פרנק". צילום: לנה גוברמןכשקרן אנה פרנק בבאזל שבשווייץ פנתה בשנת 2013 לארי פולמן והציעה לו להפוך את היומן של אנה פרנק, בו תיעדה את חייה בצל רדיפות הנאצים, עד לכידתה באוגוסט 1944, לספר גרפי, עם גישה בלתי מוגבלת ומתבקשת לארכיון הקרן, הוא סירב בנימוס.
עם זאת, לאחר שקרא את היומן והתעמק בו, ואף התייעץ עם אמו ניצולת שואה בנושא, הוא בחר בכל זאת לצאת את הדרך.
עם זאת, לאחר שקרא את היומן והתעמק בו, ואף התייעץ עם אמו ניצולת שואה בנושא, הוא בחר בכל זאת לצאת את הדרך.
התוצאה היא כידוע "אנה פרנק: היומן הגרפי" – ספר בן 151 עמודים, שראה אור במהדורתו העברית בהוצאת דביר בשנת 2017.
מתוך "אנה פרנק: היומן הגרפי". צילום: איור: דוד פולונסקיבספר המדובר עליו עמל במשותף עם המעצב והמאייר דוד פולונסקי שלל איורים ריאליסטים עד כאב – החל משריפת ספרי תורה, דרך אישה יהודייה שאנשי הגסטפו גררו אותה אל מותה לצד דמיונות נוספים פרי מוחה הקודח של אנה.
הצעד הבא של פולמן היה להפוך את הספר ההוא לסרט אנימציה שיקל על הקוראים הצעירים להתחבר אל השואה, ויהווה עבורם מעין הקדמה מעוררת סקרנות לקריאה מעמיקה יותר של יומנה של אנה.
בטרם עיבד את היומן והספר הגרפי שיצר בעקבותיו ליצירה קולנועית קבע פולמן לעצמו שלושה פרמטרים: הסרט ייועד לילדים החל מגיל 10, הוא יכלול בניגוד להמון יצירות אחרות שעוסקות באנה פרנק גם את שבעת החודשים האחרונים בחייהן של אנה ואחותה מרגוט, שמצאו לבסוף את מותן בברגן בלזן, וגם יגשים הלכה למעשה את מורשתו של אוטו פרנק: ללמד על שואת יהודי אירופה.
תוך "אנה פרנק: היומן הגרפי". צילום: איור: דוד פולונסקיבתזמון מדויק לקראת יום השואה יצא הסרט "איפה אנה פרנק", עליו שקד פולמן לא פחות מחמש שנים בעבודה אינטנסיבית לצידם של למעלה מ-350 אנימטורים מ-12 מדינות שונות.
סצנת הפתיחה בסרט סוחפת ולוכדת את העין: אמסטרדם, 2021. יום חורפי וקודר במיוחד, גשם זלעפות ולמרות זאת משתרך לו תור ארוך של מבקרים מחוץ למוזיאון אנה פרנק.
הרוחות הכבדות שמשתוללות בחוץ, עקרו אוהל ארעי של משפחת פליטים מאפגניסטן הניצב ממול המוזיאון, וזה נשלף ממקומו ונסחף עם הרוח, במקביל בתוך המוזיאון עצמו מתנפצת בשל רעם ומכת ברק עוצמתית קוביית הזכוכית שבתוכה מוצג היומן המקורי של אנה פרנק.
מעוצמת הפיצוץ, טיפות הדיו ש מהקֶסֶת שעל דפי היומן נטפו, הכתב של אנה מתערבל מעלה, וכך באורח פלא מגיחה מבין דפיו של היומן קיטי – ילדה מאוירת, דקיקה, מנומשת ואדומת שיער, ידידת הנפש הדמיונית של אנה.
מעוצמת הפיצוץ, טיפות הדיו ש מהקֶסֶת שעל דפי היומן נטפו, הכתב של אנה מתערבל מעלה, וכך באורח פלא מגיחה מבין דפיו של היומן קיטי – ילדה מאוירת, דקיקה, מנומשת ואדומת שיער, ידידת הנפש הדמיונית של אנה.
"איפה אנה פרנק". צילום: לנה גוברמן"כדי לחזק בדמיוני את רעיון הידידה שאני משתוקקת לה זמן כה רב, לא אסתפק ברישום סתמי של העובדות, כפי שעושים בדרך כלל ביומן", כתבה אנה ביומנה והוסיפה "ארצה להפוך את היומן עצמו לידידת הנפש שלי, ושמה של הידידה יהיה קיטי".
קיטי, מגיחה אל ההווה בהולנד, כשבעה עשורים לאחר תום המלחמה. היא כמובן לא מוצאת את אנה ומתחילה לתהות לאן היא נעלמה (ומפה גם שם הסרט).
קיטי מתברר אינה מודעת לכך שהשנים חלפו, והמלחמה האיומה הסתיימה, אך גרוע מכך, אינה אינה יודעת שאנה חברתה הקרובה כבר אינה בין החיים, ושהבית שבו התגוררה הפך למעשה למוזיאון מפורסם.
"איפה אנה פרנק". צילום: לנה גוברמןמשום היותה דמות דמיונית ביומן, נדרשת קיטי להיות קרובה אליו ככל שניתן, אחרת היא מתפוגגת ונעלמת.
וכך לפרקים לאורך הסרט כולו כשהקרבה ליומן נמנעת מקיטי הוא הולכת ונעלמת ו"מדלגת" בין הולנד העכשווית לזו של שלהי שנות ה-30 ותחילת ה-40 מהמאה הקודמת.
באופן זה מאפשרת הצצה דרך היומן שכתבה אנה לסיפור של המשפחה שהתגוררה בגרמניה עד 1933, דרך המעבר שלה להולנד בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון ועד לכיבוש הולנד בגינו היא נאלצה להסתתר באגף נסתר של מפעל קטן, עד שגילו הנאצים את המחבוא באוגוסט 1944 ושלחו את כל יושביו אל מחנות הריכוז.
"איפה אנה פרנק". צילום: לנה גוברמןהסרט בנוי לעילא ולעילא, ומנגיש את הנושא באופן מובן וברור לילדים, ואף מעודד שיח בנושא טעון ומורכב כ"כ, בפרט כשמדובר בילדים.
העיצוב המרהיב של לנה גוברמן, האנימציה המדויקת של יוני גודמן והמוזיקה המצמררת של קרן או ובן גולדווסר תורמים רבות לחוויה הכללית.
עם זאת הסרט אינו חף מבעיות, כשהבולטת מביניהן לטעמי היא ההקבלה הצורמת בין של פליטי מלחמת העולם השנייה — ובפרט התנסויותיהם השליליות של הפליטים היהודים בחברות האירופיות השונות בזמן השואה, לפליטים מהעידן הנוכחי שהגיעו אל אירופה לאחר המלחמות בסוריה ובעיראק וגם מאפגניסטאן.
"איפה אנה פרנק". צילום: לנה גוברמןאין עוררין על כך כי בעיית הפליטים היא מהמורכבות והקשות שהקהילה הבינלאומית נאלצת להתמודד עמה, אולם נדמה כי הבחירה להציב אותה כמקבילה לשואה ולבעיית הפליטים היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה בפרט, ממזערת ומחלישה את זוועות המלחמה ואת התכנית הסדורה להשמדת יהדות אירופה, ובכך היא יוצרת ראייה מורכבת ולא ממש מדויקת של המצב.
