אזהרת טריגר: עשרה ניצולי נובה מספרים את סיפורם על הבמה

יח"צ/. אתר רשמי

"אזהרת טריגר" מאת קרן כהן ישראלי ובבימויה של דנה דבורין בקאמרי מציגה את סיפורם של עשרה ניצולי הנובה ומתבלת סיפורים אישיים בכאב והומור.

ההצגה שמה זרקור על טראומת הניצולים, תהליך הריפוי, והרצון לצאת ממנה אל משהו חדש ומעורר תקווה, שכן את חייהם הקודמים שחקני המחזה – שהם ניצולים בפועל – לא יקבלו בחזרה.

בתוך כך, ההצגה מתארת קשיי יום יום כמו ראיון עבודה, זוגיות ומערכות יחסים משפחתיות. השחקנים לעתים משתלבים בקהל ומדברים ישירות אליהם, והשאלות שניתן לשאול אותם בסוף המחזה הופכות אותו לאירוע ולא רק הצגה.

לאחר צפייה ב"אזהרת טריגר" ותהייה על קנקנו של התהליך המקדים להצגה, עולה הירהור לגבי משקלו של הערך התיאטראלי מול הערך החברתי והטיפולי.

המחזה מספר את סיפור הנובה דרך עשרה אנשים אמיצים, ניצולי מסיבת הטבע: אושר דניאל, אסף סער, בר חיניץ, דור טרייסטמן, חנה תבור, כפיר ברוך הוד, נועם רבי בראל, נורית בוכובזה חרר, שלי ישי ושני הדר.

השחקנים על הבמה אינם שחקנים מקצועיים – הם ניצולים שהתמסרו כאמור לתהליך של הפיכת הטראומה האישית לחומר תיאטראלי. מה שרואים על הבמה הוא לא משחק במובן המקובל, אלא עדות עדות אישית שהופכת לחוויה קולקטיבית בזמן אמת.


הדמויות מספרות את סיפורן באינטימיות תוך שיקוף התהליך התרפויטי המשותף וגיבוש קבוצה משפחתית, שהחוטים המקשרים בה כה עדינים אך גם עבותים באופן כזה שזר לא יבין זאת. 

דבורין וכהן ישראלי מספרות על המורכבות של התהליך: קשיים, התפרצויות, שתיקות ומה לא. כזה הוא התהליך התרפויטי – דורש אורך רוח ורגישות, קל וחומר עם קבוצת הנובה שראתה דבר או שניים.

דבורין, שמכירה את תחום הטראומה לא רק מהצד המקצועי כנפגעת תקיפה מינית בילדותה, מתארת את המורכבות: "הפעם זה שונה, מאחר שנפגעות אלימות מגיעות לתיאטרון בשלב שהן כבר עיבדו את הטראומה. כאן זה היה לעבוד עם אנשים שהם בתוך הטראומה עצמה, באמצע האירוע. זה מאוד מבעבע בהם, זה מאתגר".

בנוסף, מעידה דבורין על הקשר האישי שלה לנובה – לבתה מתברר היו כרטיסים למסיבה וברגע האחרון היא החליטה לא לנסוע. חלק מחבריה נפצעו וחבר אחד נרצח.

 יח"צ. צילום: אור גפן

כשתפסתי את דבורין בסמול-טוק ושאלתי האם הבימוי הזה היה שונה מקודמיו – שכן מטבע הדברים מדובר בסוג טראומה וטלטלה שלא הכרנו, אירוע חד פעמי יש לקוות עם סיפורים מעוררי חלחלה – תשובתה הייתה: "זה שונה לצורך העניין כי זו טראומה חד פעמית אך באירוע מתמשך. החומר האנושי שונה אבל זה לא משנה את התהליך, זה לא הופך את זה ליותר טוב או פחות טוב, יותר קל או יותר קשה… אני מכירה אנשים שלא חזרו".

כשהקשתי והוספתי – וציינתי כי ניכר שהמחזה נוגע בה אישית ורגשית יותר – תשובתה המפתיעה הייתה: "לכל תהליך שאני נכנסת אני מעורבת רגשית בצורה טוטאלית, בין אם זה משהו שעברתי ובין אם משהו שלא עברתי. אני עצמי נפגעתי מתקיפה מינית בגיל 12 כך שגם נשים נפגעות אלימות זה משהו שאני מחוברת אליו – זה לא הוביל אותי בחיים אבל זה שם, זה קיים".

עוד הוסיפה דבורין וציינה כי דווקא החיבור לנשים כאלה החזיר אותה לשם וסייע לה לעבד את הטראומה שלה, למרות שהיא אף פעם לא ניהלה אותה, " היא די הייתה במחשכים", היא אומרת.

 יח"צ. צילום: אור גפן

"יש את החיבור האישי, וגם כשאין חיבור אישי – אתה מכיר אותם, מסתכל להן בעיניים. בשבעה באוקטובר אנחנו עדיין בתוך הטראומה, על אחת כמה וכמה כל רגע אנחנו באותו הדופק, מרגישים את זה – בין אם זה בבית, בין אם זה חברים ובין אם זה בתקשורת. אנחנו חיים את זה לכן אני מתמסרת לתוך התהליך בצורה טוטאלית".

הסיפורים של הניצולים מתובלים בהתמודדויות מחיי היום יום כמו ראיון עבודה כשמתברר למראיין שמדובר בניצול הנובה, דינמיקה זוגית, יחסים עם ההורים, מערכות יחסים משפחתיות וסתם שאלות מביכות ששואלים מכרים וכאלה שלא.

המחזה משלב הבלחות מהאירוע עצמו אך בעיקר מנגיש את התהליך שעברו הניצולים מאז האירוע וההתמודדות היומיומית – קושייה, חוסר האונים ובו בזמן ההומור והאנקדוטות הכרוכות בה המאפשרות שמירה על שפיות.

התפאורה המעגלית (טור שני) – במה עגולה מסתובבת – נקייה ושקטה כמעט סגפנית, מפנה מקום לסיפור עצמו. הווידאו ארט (יפעת גבאי) יודע לשבור את השקט הלבן וליצור את האווירה והקצב בהלימה לסצינות. 

המסך הפרוש מלוא הקיר בחזית הבמה משלב גם את סיפור האישפוזים באמצעות וידאו של הניצולה שני הדר כשהיא מתקשרת עם הקבוצה ממיטת האישפוז ועבודת השיקום, נתון שמציג פן נוסף של האירוע. 

במקביל על הקיר הצידי מוקרן תרגום-תמלול לאנגלית המאפשר גם ללא דוברי עברית להבין את המתרחש ואת התמונה כולה.

ובאשר לשם ההצגה? אף הוא נולד במהלך תהליך העבודה מחוויות השחקנים. כפי שמציינת דבורין "למעשה האירוע לא נגמר. הם חווים כל הזמן טריגרים סביב אותו אירוע, כל רעש של אופנוע נשמע כמו אזעקה. צלצול הטלפון מקפיץ ואפילו שאלות ומבטים הם בבחינת טריגר".

 יח"צ. צילום: אור גפן

בהצגה יש נגיעות אינטראקטיביות – והשחקנים לעתים משתלבים עם הקהל ואף מדברים למי מהם ישירות במבט אישי – כדאי לקחת זאת בחשבון ולהגיב בהתאם. זוהי אזהרת טריגר גם לצופים.

ואם הזכרנו טראומה וטריגרים, הרי שזו הזדמנות להרים ליוזמות תיאטרון פלטפורמא, עמותת תיאטרון חברתי-אקטיביסטי העושה שימוש בתיאטרון ככלי לטיפול בטראומה ושם לעצמו כמטרה קידום נשים נפגעות אלימות.

זהו תיאטרון חברתי מקצועי שהוקם ביוזמת דנה דבורין וקרן כהן ישראלי המציין עשור להקמתו, תוך הובלת נשים לעשייה תיאטראלית במקצועות הבמה השונים לרבות משחק. 

תיאטרון פלטפורמא פועל בשיתוף תיאטרון הקאמרי והוא סוג של קרש הצלה לנשים נפגעות אלימות במשך עשור – זוהי ללא ספק שליחות חברתית חשובה ביותר.

שליחות זו קיבלה כיוון חדש לאחר השבעה באוקטובר, כאשר הטראומה שפקדה את המדינה ובוודאי את משתתפי הנובה כללה גברים רבים, וכך התבקש לשלב גברים בהצגה חרף המטרה הראשונית לספק מענה תרפויטי לנשים. אולי זו הזדמנות עבור קברינטי פלטפורמא לחשב מסלול מחדש ולשלב ולו חלקית גברים נפגעי פגיעה או התעללות – כן, יש כאלה.

הנחת הוורדים בסוף ההצגה מרגשת ומהולה בכאב ותקווה – זמן פציעות באמונה בתקומה אישית ולאומית ועתיד טוב יותר. המפגש הבלתי אמצעי והאפשרות לשאול שאלות בסוף המחזה – כל אלה הופכים את "אזהרת טריגר" לאירוע כואב, מעורר תקווה ומרגש ולא רק הצגה. פשוט להתאהב בהם.