יח"צ, עו"ד גדעון גינתשופט בית המשפט המחוזי בדימוס, גדעון גינת, נולד בתל אביב ב־1945. הוא סיים תואר ראשון במשפטים כבר בסוף שנות השישים, והמשיך לתואר שני בהצטיינות באוניברסיטה העברית.
הוא התמחה אצל נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, פרופסור ז׳. צלטנר, ואצל ד"ר רודי אברהם.
אחרי תקופה כעורך דין עצמאי בתל אביב, מונה ב־1989 לשופט בית המשפט המחוזי. הוא כיהן בנצרת, בירושלים, ובחיפה – שם מונה לסגן נשיא – ולבסוף בתל אביב.
לאחר שפרש ב־2015, המשיך לכהן כ"שופט עמית" בבתי המשפט המחוזיים של חיפה ותל אביב עד סוף 2019. היום הוא עו"ד, נוטריון, בורר ומגשר מוביל, בעיקר בתחומי משפט מסחרי וקניין רוחני.
מאחורי ההיסטוריה המשפטית הזו נמצא אדם שמדבר בגובה העיניים, וכשאני שואל אותו על פתרונות משפטיים טובים, עונה בפשטות: "בוררות וגישור הם פתרון אופטימלי למענה משפטי ראוי, מהיר ויעיל". משפטים כאלה לא נשמעים כמו סיסמה – אצל השופט בדימוס, גינת, זה נשמע כמו עיקרון חיים.
אבל אל תתנו לנימוס לבלבל אתכם. גינת הוא שופט חד מאוד, שאינו מהסס להצביע על עיוותים כשהוא רואה אותם.
"זהו מצב מעוות, שאין דומה לו בעולם ואנו חייבים לתקנו", אמר באחת ההזדמנויות, בהתייחסו להליכי גבייה מנהליים בעייתיים. ולא מדובר רק בדיבורים: הוא היה זה שפסק ב־2007 כי עיריות אינן יכולות עוד להשתמש בגבייה מנהלית אוטומטית, בלי לערב את בית המשפט.
גם בזירה הציבורית גינת לא נשאר אדיש. הוא היה אחד מהשופטים שאישרו את בקשת הסופר יורם קניוק להירשם כ"חסר דת", תוך הדגשת עקרון חופש האמונה. פסק הדין ההוא סימן שינוי: שופט שבוחן את המציאות בגמישות מחשבתית, אך בנחישות ערכית.
כשאני מדבר איתו, אין בו את הנוקשות של מי שבילה עשרות שנים בין קירות בתי המשפט. להפך – יש בו משהו נינוח, כמעט לא צפוי. הוא מדבר בשקט, בוחר מילים בדיוק, ונותן תחושה שהוא מעדיף להבין לפני שהוא מגיב. מין חוכמה שקטה, כזו שלא מבקשת להרשים, אלא פשוט להיות.
כשאני מקשיב לו ושומע אותו מדבר, אני מבין שמולי עומד, או בעצם יושב, אדם שראה הרבה, פסק הרבה, אך כל אלה לא השפיעו והכהו את חדות ההקשבה; כן, הוא סקרן ופתוח, ומקשיב באמת.
אבל הדבר הכי מרשים בו, אולי, הוא התחושה שהוא באמת מקשיב. לא רק למה שאני אמרתי לו, אלא גם למה שלא נאמר.
אולי זו הסיבה שבמקום לשפוט – הוא בוחר לשוחח. הרי, כמו שהוא עצמו אמר באחת ההזדמנויות: "בוררות טובה היא קודם כל הקשבה", וזה, נדמה לי, תקף גם ביחס לאנשים, לא רק ביחס לחוזים.
אז לא בכל יום אני פוגש שופט מחוזי בדימוס.
בסוף הפגישה, אמנם לא נשאר לי פסק דין ביד וטוב שכך, אך נותרה בי תחושה עמוקה שהבנתי משהו על האדם שמאחורי השופט.
בדרכו הנבונה של השופט בדימוס ושל האדם עצמו – איך אנסח זאת… האיש פשוט הזכיר לי חכם סיני, ובהמרה ישירה אלינו – שופט בית משפט מחוזי בדימוס שצבר תובנות רבות ממסעותיו בתיקים השונים שהגיעו לשיפוטו.
משהו בהקשבה שלו, שנעה מעבר לעובדות ולנסיבות החשובות, העניק לי תחושה שהאדם והשופט הם אחד – וערך ההקשבה שבו יש בה עולם – כך שכאשר לבסוף מגיע פסק הדין המיוחל יש בו כדי לחולל שינוי אמיתי ואף לתרום לצדק – לפרוס כנפיים.
