יח"צ
נורה־נורית מנור (76) עוסקת באמנות פלסטית ובכתיבה כבר כמה עשורים. היא החלה את לימודי הציור עוד בנעוריה במכון אבני לאמנות בתל אביב; שניים מהמורים שהשפיעו עליה ביותר היו משה מוקדי מיוצרי הזרם האקספרסיוניסטי באמנות הארץ-ישראלית ויחזקאל שטרייכמן, מהבולטים שבאמני ההפשטה בציור הישראלי ומראשי קבוצת "אופקים חדשים".
בסטודיו שבביתה חוברות ומחברות שרכשה בנסיעותיה בעולם. בחלקן היא רושמת ומתעדת רשמים ממסעותיה; אחרות הן מעין יומנים לרעיונות אמנותיים שפיתחה.
בהיותה אמנית העוסקת גם בעיצוב גרפי לצד ציור וכתיבה, יש לה קשר למילה הכתובה, לאותיות, לטיפוגרפיה שלהן ולטיב הנייר. "האותיות והטקסטים משמשים כזרז ודוחפים קדימה את היצירה. גם אם בתום העבודה הם מכוסים לגמרי בצבע חדש, הטקסטים טבועים שם, כמו מרשרשים, מתלחששים מלמטה ומשפיעים", היא אומרת.
נשים. רק נשים מוצגות בתערוכה החדשה והקסומה שלה ״מודל – רשמים״ (אוצרת: אירית לוין). חלקן בעירום, חלקן עם מבט מעורר חשיבה, בחלקן מוצג דיוקן פניהן וחלקן מוצגות דווקא מן הגב, ללא מבט וללא תווי פנים.
יח"צ
רישומי העירום המהירים נוצרו על גבי דפים של המגזין ״ארטאפקט״ (ARTEFACT), גיליון בנושא מיניות ומגדר שרכשה באקראי בלונדון. הכיתובים, הדימויים והסמלים על דפי המגזין סיפקו לה השראה ומצע פיזי לציור. "רישום מודל הוא תמיד אתגר בשבילי, מרענן את החושים ומעורר השראה, על אחת כמה וכמה רישום מודל מהיר", אומרת מנור.
מנור היא אלמנת הצוללת "דקר". האובדן הגדול של בעלה רב סמל דן מנור, שינה את חייה והשפיע על יצירותיה.
היא תמיד אהבה ליצור, לכתוב ולצייר, אך עם טביעתה של הצוללת, האמנות הפכה כלי בידיה לשמירה על עוצמות הגוף והנפש. בשנות השבעים, לאחר שהתאלמנה והיא בת 24 ואם לילדים, היא יצאה לדרך של חיפוש עצמי ולמדה ציור ואמנות בקולג` ריבנסבורן, בלונדון. מאז, האמנות מהווה עבורה כלי ביטוי לעולמות הנפש העמוקים שלה.
עם שובה ארצה, נופי הנגב כבשו את לבה והיא עבדה ויצרה בערד והייתה ממקימי כפר האמנים בעיר הדרומית.
יח"צ
היא ציירה במהלך שנות חייה מאות נשים, כשהיא מציירת את גופן, אך מתבוננת עמוק עמוק אל תוך נפשן. כל אישה היא בבחינת סיפור, כל מבע פנים או תנוחת גוף מגוללת את סיפורן האישי. כולן נשים שעברו דרך ארוכה בחייהן, אצל חלקן מוצאים סבל, באחרות רואים את האור. כל מתבוננת (וגם מתבונן) בציוריה תוכל לפגוש את עצמה, את חוויותיה, שמחותיה ואפילו כאבה האישי בתוך גופן של אותן מודליסטיות שנרשמו וצוירו.
כשדן מנור, בעלה עלה על ה"דקר" ויצא לדרך מבריטניה לישראל, היא כבר חיכתה לו בביתם החדש עם ילדם הקטן ותינוק נוסף שרק נולד, ואביו כאמור לא זכה לראותו. היא חיכתה לו, מלאת ציפייה והתרגשות ואז הגיעה ההודעה הקשה: הצוללת אבדה.
אף אחד לא ידע לספר למשפחות מה באמת ארע שם. 30 שנים של חוסר וודאות, של ציפייה, ישיבה על מול חופי חיפה ותל אביב עם מבט אל האופק בציפייה לסימן, לא פתרו את התעלומה. עד שהצוללת נמצאה במעמקי הים…
הישיבה על החוף הייתה מלווה במחברות וכלי הכתיבה ועם השנים הן התמלאו ברישומים, בסיפורים, בפיסות נשמה. כעת אחרי עשרות שנים הם יוצאים מהמחברות ויוצגו לקהל הרחב.
נורית הציגה בתערוכות רבות במהלך חייה, גם תערוכות יחיד וגם תערוכות קבוצתיות, אבל זו החשופה ביותר. היא ציירה ויצאה לפי תקופות, לפי חוויות אישיות ואירועים בחייה. אבל כעת זה אישי וחשוף.
בקרוב עומד לצאת ספרה החדש "אפרודיטה בחוף מציצים" ספר המאגד סיפורים קצרים על החיים, עם חוויות ומוסרי השכל שעזרו לה בעבר להתמודד עם אתגרי החיים שניצבו בפניה בתקווה שסיפורים אלה יעזרו גם לקרואים החדשים.
התערוכה תוצג עד ה-21 באוגוסט, בבית האמנים – אלחריזי 9, תל אביב.
