צילום: אברהם גרינשטיין
יש אנשים שסופרים שנים. יש אנשים שסופרים מדינות שביקרו בהן. אני, כנראה, סופרת קעקועים.
בשבוע האחרון הגעתי לקעקוע מספר 16. כן, שישה עשר. וכן, גדולים… בשלב הזה כבר אי אפשר לקרוא לזה תחביב. מדובר באידיאולוגיה. או כפי שאני אוהבת להגדיר את זה: קעקועיזם.
מי שחי עם קעקועים יודע שהרגע שבו מחליטים על קעקוע חדש הוא רק ההתחלה.
אחר כך מגיע שלב הרעיון, החיפושים, ההתלבטויות, השינויים והתקווה למצוא את האדם שיוכל לקחת תמונה שקיימת רק בראש ולהפוך אותה למשהו שתרצה להסתכל עליו כל יום במשך כל החיים.
הפעם הגעתי ל-Mama Ink, סטודיו שנוסד מתוך האמונה שקעקוע הוא אמנות לכל דבר.
הסטודיו נמצא בבעלותה של ורה זר, אמנית שהחליטה לפני כמה שנים שקעקוע צריך מקום שבו הוא נחשב ליצירה משמעותית, ולא לעבודה משנית.
View this post on Instagram
שם פגשתי את סהר צאיג, בן 27, מקעקע שהגיע לעולם הקעקועים מתוך אהבה לאמנות ולציור, ובחר להיות חלק מקהילה שחושבת דומה. לדבריו, החיבור לתחום התחיל בעקבות חבר שלמד קורס קעקועים ואמר לו שזה בדיוק מתאים לו. מסתבר שהוא צדק.
קעקועים מלווים את האנושות כבר אלפי שנים, כי הם ממלאים צורך שאנשים חוזרים אליו שוב ושוב.
ישנן עדויות לקעקועים מלפני עשרות אלפי שנים, ובתרבויות שונות ברחבי העולם הם שימשו לסימון זהות, אמונה, שייכות או פשוט ביטוי אישי. בירושלים, למשל, משפחת ראזוק עוסקת בקעקועים כבר כ-700 שנה והמורשת הזאת עוברת מדור לדור. כל זה אומר משהו די פשוט: קעקוע אינו ציור שחולף. זה סימן שנשאר.
הרעיון שלי היה במבי מוקף בפרחים. נשמע פשוט, עד שמתחילים לרדת לפרטים. סהר שלח לי כמה סקיצות שונות, הקשיב לכל הערה, לכל מחשבה ולכל שינוי קטן, עד שהגענו לגרסה שהרגישה מדויקת לחלוטין. כזו שלא משאירה מקום ל"בערך", אלא רק ל"זה בדיוק זה".
אבל לפעמים הכישרון של מקעקע נמדד לא רק בתוצאה, אלא גם בדרך.
צילום: אברהם גרינשטיין
סהר מאמין שקעקוע הוא הרבה מעבר לציור על הגוף. מבחינתו מדובר בסיפור, בחוויה ובזיכרון שנשאר עם האדם לתמיד – משהו שממשיך ללוות אותך לאורך השנים בעולם שמשתנה במהירות.
את הגישה הזאת אפשר להרגיש מהרגע הראשון. האווירה הייתה קלילה, נעימה ונינוחה, בלי לחץ ובלי דרמות מיותרות. פשוט יום כיף שהסתיים בעוד יצירת אמנות על הגוף.
ואז הגיע החלק שהכי הפתיע אותי.
מתוך 16 הקעקועים שלי, זה היה כנראה הקעקוע שהכי פחות כאב לי. לא הייתה טיפת דם, לא רגע אחד שבו הרגשתי שאני סופרת שניות עד שזה ייגמר, וההחלמה הייתה מהירה וחלקה בצורה יוצאת דופן. אם מישהו היה אומר לי מראש שככה זה יעבור, כנראה שלא הייתי מאמינה.
הבעיה היחידה? אני לא מצליחה להפסיק להסתכל עליו.
יש קעקועים שאוהבים. יש קעקועים שמרוצים מהם. ויש קעקועים שמפתחים כלפיהם אובססיה קלה. במבי שלי שייך לחלוטין לקטגוריה השלישית.
ואולי זאת המהות האמיתית של קעקועיזם: לא לאסוף עוד ציורים על הגוף, אלא לאסוף יצירות שמצליחות לגרום לך להתרגש מחדש בכל פעם שהמבט נופל עליהן – זיכרונות שלא משתנים בעולם שמשתנה כל הזמן. במקרה שלי, קעקוע מספר 16 הצליח לעשות בדיוק את זה.
מאמא אינק – אבא הלל 7, (בורסה), בניין סילבר קומה G, רמת גן. 052-6613189
