מצפור ורמולן. צילום: גלי מרגלית
בכניסה לגרין פאב בקיבוץ ניר עם ניצב ספסל עץ עם כרית אדומה. הוא לא היה שם לפני שנתיים וחצי.
שחר שוורץ, אחד הבעלים של הפאב, נעצר לצידו ומספר שהספסל הוא לזכרו של יובל סלומון ז״ל, שחגג כאן ביום שישי, ה-6 באוקטובר 2023, את יום הולדתו ה-29.
זו הייתה מסיבת יום ההולדת הראשונה והאחרונה בחייו – יובל מתברר נמנע מלהיות במרכז תשומת הלב. אבל דווקא באותו סוף השבוע הוא בחר לחגוג קצת אחרת. הוא הזמין מאות חברים מכל מעגלי החיים, ישב עם כל אחד כמה דקות, ודאג שלכולם יהיה טוב. המוזיקה התנגנה, האלכוהול זרם, והאווירה הייתה בדיוק כמו שאהב – משוחררת, חופשית ומלאת חיים.
"הוא ישב בדיוק פה, יחד עם אמילי דמארי, התאומים גלי וזיו ברמן ואלון שמריז – חברים קרובים שגרו איתו במגורי הצעירים של כפר עזה", מספר שוורץ ומצביע על הספסל עם הכרית האדומה. "הם ישבו פה עד השעות הקטנות של הלילה. אבל כמה שעות אחר כך יובל כבר לא היה איתנו".
זה הרגע שבו מבינים שפסטיבל "דרום בלב 2026" הוא הרבה מעבר לפסטיבל כלניות. זה אולי לא אירוע זיכרון במובן הקלאסי, אבל גם לא אירוע רגיל. זה משהו שנמצא באמצע – אירוע שבו אנשים שעברו את הטראומה הכי קשה שאפשר לדמיין – בחרו להתקדם. בחרו להמשיך, לבנות מחדש, לפתוח את הדלתות ולארח במקום הכי אישי ופרטי שיש.
הפאב כאמור שב לפעול, המוזיקה חזרה להתנגן בו, והעוטף מזמין אותנו להגיע אליו שוב – לא מתוך רחמים חלילה, אלא מתוך חיים ותקומה.
מצפור ורמולן. צילום: גלי מרגלית
מדרום אדום לדרום בלב
עשרים שנה חלפו מאז שעמותת התיירות שקמה-בשור השיקה לראשונה את פסטיבל דרום אדום, ביוזמתו של אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב שנרצח בשבעה באוקטובר.
שני עשורים של כלניות, צעדות, מרוצים, שווקים ומאות אלפי מבקרים. הפסטיבל הפך במרוצת השנים למסורת, לאירוע שמבקריו משריינים אותו ביומן חודשים מראש.
ואז, אחרי כל השנים הללו, הגיע אוקטובר 2023, והמילה "אדום" קיבלה משמעות אחרת לגמרי. היישובים שאירחו את הפסטיבל לאורך השנים – כפר עזה, ניר עוז, בארי, נחל עוז – הפכו לשמות שמזוהים כיום עם טבח השבעה באוקטובר.
בחורף הראשון שאחרי הטבח בוטלו אירועי הפסטיבל. בחורף שלאחריו הם אומנם שבו, אך במתכונת מצומצמת, ללא המילה "פסטיבל" ועם שם חדש: "דרום בלב". השנה, לראשונה מאז השבעה באוקטובר, הפסטיבל חוזר במלואו.
המיתוג החדש נשאר "דרום בלב". זה אולי עוד ישתנה בעתיד, ואולי לא, אך מה שברור לכולנו הוא שיש משהו מדוייק יותר בשם החדש, משהו שמתחבר לסיפורו של יובל סולמון ושאר אנשי האזור: זה כבר לא רק פסטיבל של פרחים אדומים – זה אירוע של אנשים שבחרו, למרות הכול, להמשיך.
לקראת הפסטיבל יצאנו לסיור מקדים כדי לקבל הצצה ראשונה למה שיחכה לכם בו. עצרנו בשבע תחנות מעניינות, רק קומץ מתוך המגוון העצום של האטרקציות, הסיורים והאירועים שיפרשו השנה בפסטיבל על פני העוטף.
אמפיתיאטרון גברעם – אתר הנצחה לחללי צוק איתן. צילום: גלי מרגלית
תחנה ראשונה: האמפי מתעורר
אמפיתיאטרון גברעם עמד נטוש במשך שנים. מדרגות אבן ישנות, במה דוממת, עשבים בסדקים. עד שעבר אשתקד שיפוץ מקיף, במסגרתו הפכה אותו קק"ל לאתר הנצחה ל-68 חללי מבצע "צוק איתן".
בשטח האתר פזורים 68 מעגלי זיכרון ולוח שמות של הנופלים ניצב אל מול במה מרשימה להופעות ואירועים. זאת לא רק אנדרטה – אלא מקום חי ופועם.
אמפיתיאטרון גברעם – אתר הנצחה לחללי צוק איתן. צילום: גלי מרגלית
אמפיתיאטרון גברעם – אתר הנצחה לחללי צוק איתן. צילום: גלי מרגליתעמדנו שם בבוקר קריר, הבטנו במדרגות ובנוף שנשקף מהן, והבנו שזו בדיוק הרוח של האזור: לזכור – ולהמשיך לצעוד.
פרקש פטיסרי. צילום: גלי מרגלית
תחנה שנייה: פיצה וקינוחים
מושב תקומה כיכב לא מעט בכותרות בשנתיים האחרונות, ולא מהסיבות הנכונות. אבל בתוך המושב השקט, בסוף דרך עפר בין פרדסים, ממתינה הפתעה: בוסתן מטופח עם שולחנות עץ, אווירה שקטה וריח של מאפים טריים – זהו "פרקש פטיסרי".
טל פרקש, הבעלים, יוצא לקראתנו בסינר לבן. "רעבים?", הוא שואל ומוסיף :"תיכף יוצאת מהטאבון פיצה לוהטת".
את הגן המשגע הזה הוא בנה בשתי ידיו. לפני שהפך לקונדיטור הוא שירת כ-610 ימים במילואים באוגדת עזה. היום, הוא ורעייתו רונית מארחים פה קבוצות של עד 150 איש, עם תפריט שמשלב בין מטבח צרפתי לטעמים ישראליים.
טל פרקש. צילום: גלי מרגלית
פרקש פטיסרי. צילום: גלי מרגלית
פרקש פטיסרי. צילום: גלי מרגלית
פרקש פטיסרי. צילום: גלי מרגלית
פרקש פטיסרי. צילום: גלי מרגליתבין נגיסה לנגיסה מספרים השניים על מה שארע כאן בשבעה באוקטובר, ועל התקופה שאחרי – כשאירחו במקום 1,600 חיילים. "בשלב מסוים הבנו שזה מה שאנחנו יודעים ורוצים לעשות", ציינה רונית וחידדה – "להאכיל אנשים".
בימי הפסטיבל, בכל יום שישי בין 8:00 ל-14:00, הם יארחו פה עם פיצות משובחות שייאפו בטאבון אבן, קינוחים מפונפנים וקפה נהדר. בתכל`ס שווה לכם להגיע הנה (מלבד המאפים המשובחים והפיצות הנהדרות) רק בשביל לשבת בשקט מול הנוף הפסטורלי וריח הפריחה.
סטודיו קרן אור קינן. צילום: גלי מרגלית
תחנה שלישית: ניחוחות ונרות
הסטודיו של קרן אור קינן הוא חדר קטן ומואר, מלא בצנצנות של שעווה צבעונית ובקבוקי שמנים ריחניים.
"תריחו את זה", אומרת קרן ומציגה לנו נר בצורת קינוח שוקולד. לנו הוא נראה ממש אמיתי.
בסדנאות שלה מכינים נרות משעוות סויה טבעית, והבחירה העיצובית רחבה, החל מנרות פרחים אמנותיים בעבודת יד עדינה, דרך נרות קינוחים שנראים מפתים עם ניחוחות מתוקים, ועד לנרות סוקולנטים בעיצוב צמחי מוקפד, מארזי מיני-נרות בהתאמה אישית, או נר בעיצוב חופשי לגמרי – לפי הצבעים, הריחות והחלומות שלכם…
סטודיו קרן אור קינן. צילום: גלי מרגלית
סטודיו קרן אור קינן. צילום: גלי מרגלית
סטודיו קרן אור קינן. צילום: גלי מרגלית
סטודיו קרן אור קינן. צילום: גלי מרגלית
קרן מתאימה כל סדנה לאופי הקבוצה. "הסדנאות שלי הן חוויה אישית", היא מסבירה ומדייקת, "לכן כל סדנה נקבעת בשיחה טלפונית. נבחר יחד את הסגנון שמתאים בדיוק".
בימי הפסטיבל יתקיימו הסדנאות בימים א׳–ה׳, בין 9:00 ל-15:00, עם אפשרות לתאם הגעה גם בערבים.
הפעילות מתאימה לילדים מגיל 9 ומעלה, ומי שיגיע באמצע השבוע יזכה ב-50% הנחה במימון בנק הפועלים.
כמובן שבסוף הפעילות המהנה תצאו מהסטודיו עם נר מרשים וריחני שהכנתם לבדכם, וחיוך קטן שקשה להסביר – כי לעיתים דווקא החוויות הקטנות הן אלו שנשארות.
מצפור ורמולן. צילום: גלי מרגלית
תחנה רביעית: אתנחתא במצפור ורמולן
יש תחנות שקשה לתאר במילים. מצפור ורמולן הוא כזה.
יונתן ורמולן היה בן למשפחת נוצרים מהולנד אוהבי ישראל. הוא עלה ארצה, התגייס, שירת בשריון ובימ"מ ונהרג כלוחם מג"ב בשנת 2000 במסגרת האינתיפאדה השנייה – מפיצוץ ליד גדר המערכת, יחד עם קצין הגששים גד מרשה.
ב-2004 הקימו חבריו ליחידה מצפור וחניון בחורשת סעד לזכרו, עם תצפית לעזה.
במקום שורר שקט פסטורלי. יש פה כלניות רבות, שולחנות פיקניק ונוף מרהיב. זוהי תחנה מופלאה באמצע היום – לפרוס שמיכה, לאכול משהו שהבאתם מהבית, לשתות קפה מהביל מתרמוס, לבהות בנוף ולנשום.
איך מגיעים? כביש 232 לכיוון עלומים, אחרי 1.5 ק"מ ימינה, עוד 300 מטר ושוב ימינה, עוד 1.2 ק"מ עד החניון. או פשוט "חניון ורמולן" בוויז.
מוזיאון גבולות. צילום: גלי מרגלית
תחנה חמישית: שיעור היסטוריה
את מוזיאון גבולות תוכלו לסיים בחצי שעה, אבל ניתן בהחלט להישאר בו הרבה מעבר – ועדיין לגלות נתונים חדשים.
הסיפור של המקום מתחיל ב-1943. עד אז מתברר היישוב היהודי הדרומי ביותר היה קיבוץ רוחמה. הנגב, שמהווה יותר ממחצית משטח הארץ, לא היה מיושב כלל בידי יהודים. ואז, באישון לילה בחודש במאי, יצאה פלוגה של 12 אנשים במשאית מקיבוץ חצור לכיוון רפיח והקימה מצפה אוהלים במדבר. הם קראו למקום גבולות – הנקודה הראשונה בנגב.
התנאים היו בלתי אפשריים. המים היו מועטים – הספיקו לרחצה רק פעם בשבוע – ובכל פעם היו יוצאים רכובים על פרדות לשאוב מים מבארות הכפרים הערביים בסביבה.
בני המקום היו מנותקים משאר היישוב היהודי, מוקפים בכפרים בדואיים, שומרים בלילות ועושים ניסויים חקלאיים אינסופיים בימים – רק כדי להבין מה בכלל אפשר לגדל באדמת המדבר.
מוזיאון גבולות. צילום: גלי מרגלית
מוזיאון גבולות. צילום: גלי מרגליתמאז עבר הקיבוץ כמעט הכל: מלחמת עצמאות, התקפות פדאיון, משברים פנימיים ומעבר מלינה משותפת למשפחתית.
המוזיאון מספר את הסיפור הזה עם חפצים מקוריים, תמונות וסרטונים – ומגיע למעשה עד לשבעה באוקטובר 2023, ששמונה מבני הקיבוץ נחטפו.
שבעה מהם חזרו, האחרון שבהם – טל שהם – שוחרר לאחר 471 יום משבי חמאס. השמיני, יותם חיים ז״ל, נהרג כזכור ע"י כוחות צה"ל בשגגה כשניסה להימלט משוביו.
מוזיאון גבולות. צילום: גלי מרגלית
מוזיאון גבולות. צילום: גלי מרגליתהמוזיאון פתוח בימי הפסטיבל, ומספק כאמור הצצה מסקרנת לשכבות ההיסטוריה של המקום הזה – מהמאבק על הנגב ועד התקומה המחודשת שלו.
כשיצאתי מהמוזיאון הבחנתי בילדים רוכבים על אופניים בין הבתים. החיים פה ממשיכים – וזה אולי העדות הכי חשובה למסר שהמקום הזה מגלם.
אגב, חובבי מוזיקה בוודאי יודעים כי פה מתקיים מאז 2007 פסטיבל "אינדינגב" – שגם הוא חלק מהסיפור של המקום המופלא הזה.
גרין פאב – ניר עם. צילום: גלי מרגלית
תחנה שישית: סתלבט בפאב
הנקודה הבאה בסיור – "גרין פאב", מוסד בלייני, ותיק ואהוב בניר עם, אי של שפיות, רק חמש דקות מעזה.
הפאב, שהקימו איתי מבורך ושחר שוורץ – לפני 23 שנה במה שהיה פעם המקלחות המשותפות של הקיבוץ, היה במשך שנים לוקיישן שבו התערבבו יחד מוזיקה ואלכוהול, קיבוצניקים ועירוניים, אהבות ומסיבות.
לניר עם היה כידוע מזל יחסי בשבעה באוקטובר. מחבלי החמאס נתקלו בכוחות צה"ל בדרך ולכן לא הצליחו להגיע אל הקיבוץ. ולמרות זאת הכל נעצר. תושבי הקיבוץ פונו, הפאב נסגר, ושחר ואיתי עברו זמנית לתל אביב.
"כשחזרנו אחרי כמעט שנה, המקום היה חשוך", מספר שוורץ. "קורי עכביש על המקררים, הצמחים בכניסה יבשים. אבל ידענו שנוכל להחזיר אותו לפעילות".
גרין פאב – ניר עם. צילום: גלי מרגלית
גרין פאב – ניר עם. צילום: גלי מרגלית
גרין פאב – ניר עם. צילום: גלי מרגלית
עתה, העדות הדואבת היחידה שעוד נותרה בפאב הקטן שהפך לסמל הניצחון על הטרור מאותו יום ארור – הוא אותו ספסל מיותם בחצר הפאב שניצב במקום לזכרו של יובל סולמון ז"ל שחגג פה את יום הולדתו לפני שנרצח.
בית הסדנאות מוליאדו. צילום: גלי מרגלית
תחנה שביעית: סאונד מדיטטיבי
המקום שבעבר שימש מרכז ספא שינה את פניו ומעתה הוא משמש כמתחם נשי ייחודי, מזמין ועוטף.
הקערות הללו הן למעשה סוג של פעמון שמהדהד ומייצר צליל עמוק ומרגיע בהתאם לגודלן וסוג המתכת ממנו הן עשויות. לטענת השתיים על פי מחקרים שונים נמצא כי מדיטציות שנעשות לצלילי קערות טיבטיות עשויות לסייע בהפחתת מתח ותסמינים של דיכאון כמו גם בהפחתת עייפות כרונית וכעסים.
בית הסדנאות מוליאדו. צילום: גלי מרגלית 
בית הסדנאות מוליאדו. צילום: גלי מרגלית
בימי הפסטיבל יארחו השתיים בימי חמישי (5/2 ו-26/2 החל משעה 20:00) לערבי קוקטליים גבינות ויין עם מוזיקה, וימי שישי (6/2, 20/2, 27/2) לארוחות בוקר עם גבינות ויין, אווירה פסטורלית, ומוזיקת רקע.
ולא, זה ממש לא הכל, מדובר רק בשבע תחנות, ובקושי גירדנו את השטח. פסטיבל דרום בלב 2026 יכלול עוד עשרות אטרקציות ובהן: קטיף תותים וירקות, סיורים חקלאיים, טיולי אופניים, סיורי יקבים, מבשלות בירה, אירוח במסעדות ועגלות קפה ואפילו סלי פיקניק שתוכלו להזמין ולקחת אתכם לשטח.
"בואו לראות מה יש לנו באמת", סיכמה דורון נחמני אשטן, מנכ"לית תיירות שקמה בשור. "לא את מה שראיתם בחדשות. את האנשים, את הנוף, את האוכל. אנחנו עדיין מחכים לרן גואילי, החטוף האחרון מהאזור. הדרום בלב של כולנו".
פסטיבל דרום בלב 2026 | 30 בינואר – 28 בפברואר
* הכותב היתה אורח תיירות שקמה בשור
