צילום: אילוסטרציה. Ai by MONOdesign
סדר עדיפויות. אנחנו חיים בעולם מהיר. צלילי ההתראות הפכו לפסקול של היומיום, והגבול בין מה שדחוף למה שחשוב, בין מה שאנחנו צריכים למה שאנחנו באמת רוצים, הולך ומיטשטש.
ניהול זמן, תיעדוף, העיקר והטפל, הדחוף והחשוב… כל אלו ועוד מזמנים לנו לעצור לרגע ולשאול: מה ומי באמת במקום הראשון?
פרשה בקטנה
שבט ראובן ושבט גד היו בעלי צאן רב, עצום בלשון הפרשה. שטחי המרעה הסמוכים לארץ המובטחת מצאו חן בעיניהם, והם פנו למשה בבקשה להתיישב שם: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ" (במדבר ל"ב, ט"ז).
במילים של היום? קודם העסק, אחר כך הבית.
משה נכנס ל"מוד הקואוצ'ר". הוא משנה להם מיד את סדר העדיפויות: קודם הטף, אחר כך הצאן. קודם אנשים ולב, אחר כך כסף.
כאן ועכשיו
עבודה. לימודים. דדליינים. הודעות. משימות. הכול חשוב.
אבל מה קורה כשהדחוף דוחק שוב ושוב
מה יקרה כשנסתכל לאחור, וכל אותם "דחופים" כבר לא יהיו חשובים בכלל?
האם יישארו לנו גם זיכרונות…
או רק משימות שסימנו עליהן V ?
בין הצריכים לרוצים. בין הכביסות לעקבים.
שנזכור לתעדף. שפחות נישאב ונתעייף.
שנבחר באנשים כי הדחופים יישארו
ושנחבק את הרגעים שלעולם לא יחזרו.
"הלוואי שיכולנו לשמוח מכל הלב… הלוואי שהיינו אנחנו בלי לצלם… הלוואי שלא ייגמר… ונוכל סוף סוף להתחיל מחדש…"
(מילים: חנן בן ארי, פאר טסי ואיתן דרמון)
קודם להיות.
אחר כך לצלם.
שבת של יחד.
לזכור. לקוות.
