יח"צ
גילוי נאות: אין לי בבית עציץ אחד שהצלחתי לשמור בחיים, וזה לגמרי עליי. מצד שני, בכל פעם שאני נכנסת לבית של אנשים שמצליחים לתחזק צמחים ירוקים יותר מיממה, אני מתרשמת. באמת.
יש לי תחושה שהם יודעים משהו שאני לא. שהחיים שלהם פשוט מנוהלים אחרת. שיש סדר, יש השקיה בזמן. יש לי תחושה שהם אפילו יודעים איפה נמצאים כל המכסים של קופסאות הפלסטיק. הלוואי עליי.
יח"צ
אולי זו הסיבה שמשתלת הכפר במושב יגל קצת תפסה אותי. כי מעבר לכך שמדובר במשתלה יפה, מסודרת ומוקפדת, היא באמת מרגישה קצת כמו להיכנס לבית של מישהו שיודע בדיוק איך הוא רוצה שהחיים שלו ייראו. וזה גם בדיוק מה שאמיר עבדת, בעל המקום, ניסה לעשות.
לדבריו, הוא רצה ליצור משתלה שתרגיש כמו הבית שלו – עם חומרים טבעיים, צמחייה, אמנות וחפצים שהוא עצמו אוהב. "זה עסק שהוא אני, וככה גם הבית שלי נראה", הוא אומר. אחרי כמה דקות במקום, מבינים לגמרי למה הוא מתכוון.
יח"צ
משתלת הכפר, שעברה לפני כשנתיים מכפר אז"ר למושב יגל, היא קודם כול משתלה. יש בה עצים, צמחי פנים וחוץ, עשבי תיבול וכל מה שמצופה ממשתלה רצינית. אבל מסביב יש גם כלי קרמיקה, אדניות מעוצבות, ריהוט משלים, חפצי נוי ויצירות אמנות.
בגלריה מוצגות בין היתר עבודות של שרון ברונשר, תמר גרין, נעמה קליינמן וליאור שחר. והחיבור בין האמנות לצמחייה עובד. שום דבר לא מרגיש כאילו מישהו אמר ברגע האחרון: "רגע, בואו נוסיף גם גלריה". הכול משתלב באותו וייב בוטיקי, טבעי ונעים.
יח"צ
זה גם מה שהכי אהבתי במקום. הוא לא מרגיש כמו משתלה שנוסעים אליה רק כי צריך עציץ חדש למרפסת. אפשר להסתובב, להסתכל, לקבל רעיונות ולחשוב לרגע שאולי גם אתם מסוג האנשים שמתחזקים בית מלא צמחים.
אני, כאמור, עדיין לא שם. אבל כן יצאתי עם טיפ אצבע (תרתי משמע) מאמיר, שאולי יציל את העציץ הבא שלי: לפני שמשקים, פשוט מכניסים אצבע למצע ובודקים את הלחות.
אם האדמה עדיין לחה, לא משקים. אם היא יבשה, זה הזמן למים. לדבריו, השקיית יתר לרוב מזיקה, וההנחיה הזאת מתאימה כמעט לכל הצמחים, מלבד סחלבים – שתמיד צריכים להיות הדיווה של הבית.
בשורה התחתונה: משתלת הכפר היא מקום יפה, מסודר ובוטיקי, אבל בעיקר מקום שמרגיש שיש מאחוריו אדם עם טעם ברור וחזון אישי. קצת כמו להיכנס אליו הביתה – רק עם אפשרות לקחת ממנו עציץ הביתה.
