על אף שטיילתי בירושלים כבר עשרות פעמים, בכל פעם שאני חוזר אליה אני נפעם שוב מיופייה, מההיסטוריה המרתקת שלה, מהעושר הרוחני והתרבותי שהיא נושאת וכמובן מהפסיפס האנושי הייחודי לה.
בשנים האחרונות ירושלים אינה מפסיקה להתחדש, וניכר כי קַבַּרְנִיטי העיר לרבות משרד ירושלים ומורשת ו"הרשות לפיתוח ירושלים", מבינים כי התיירות בעיר היא מנוע צמיחה חשוב לכלכלה המקומית.
כעיר היסטורית קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות וכנקודת מפגש בין מזרח ומערב יש לה פוטנציאל תיירות חוץ ופנים עצום, די לעמוד בכיכר ציון ולהתבונן ברכבת הקלה החוצה את המדרחוב על רקע בתי האבן העתיקים ולהקשיב לשאון התיירים, ולרגע פשוט לדמיין שקפצתם לגיחה באחת מבירות אירופה.
שוקרייה. צילום: אסף קרלה
איך אומרים אוֹדֶיָה בערבית?
את הסיור בירושלים פתחתי הפעם ב"שוקרייה" – בית לתרבות קולינרית שנולד בתקופת הקורונה.
מקור השם "שוקרייה" הוא שמה הערבי של אודיה פרייזן, קונדיטורית במקצועה אשר ביחד עם בן זוגה לחיים – אברהם, שף בעצמו, הם מנהלים את המקום.
השניים שעבדו במסעדות ירושלמיות שונות ("אנה", "סמדר") נאלצו כמו רבים מאיתנו לצאת לחל"ת כפוי בסגר הראשון.
באומץ רב וחרף המצב הם החליטו לפתוח מסעדה. אולם משבר הקורונה רק החריף והשניים שזה עתה השיקו את העסק החדש, נאלצו עקב המשבר ומדיניות משרד הבריאות לסגור את המקום עוד בטרם הושק רשמית.
שוקרייה. צילום: אסף קרלהבתושייה רבה הם הסבו באופן זמני את ייעוד העסק והחליפו אותו במיזם קולינרי לו קראו "שוקרייה בוקס" והציעו משלוחי קופסאות מלאות כל טוב המציעות מיני מטעמים שאספו וליקטו ברחבי ירושלים וסביבתה לרבות מהשוק הערבי של שער שכם בעיר העתיקה.
המארזים כללו המון תופינים מסקרנים, למשל תבלינים ועשבי תיבול מיוחדים, פירות בלאדי, בקלאווה, חלבה, טחינה, דבש אורגני מכוורות בחברון, שמן זית משכם, תמר מג`הול מיריחו, קפה ועראק ואפילו כלים מעניינים בעבודת יד בעלי זיקה לעיר, לצד מאפים טעימים מעשה ידיהם.
עתה כשהמשק חוזר אט אט לשגרה, "שוקרייה" נפתחה שוב לקהל ומציעה מלבד תפריט קולינרי משובח, גם סדנאות מעשיות בהן תוכלו להכין ביחד עם אודיה ואברהם מבחר מנות מהתפריט הבועט והצבעוני שלהם.
"אנחנו מביאים חומרי גלם, מאכלים ותרבויות שונות. כל אלו יוצרים יחד חוויה קולינרית תרבותית אותנטית וייחודית מאין כמוה. עכשיו – אנחנו מוכנים לחזור לבשל, לאפות ולארח אתכם אצלנו", מסכמים השניים.
אז מה בתפריט? מנות אוכל ערבי- פלסטיני, מנות שמקורן במטבח של יהודי צפון אפריקה, ארצות הלבנט ומזרח אירופה, וכמובן מאכלים ירושלמיים אותנטיים.
צילום: פייסבוק שוקרייה – בית לתרבות קולינרית ירושלמיתאגב, בסיום כל סדנה נפתח שולחן עם מיטב המנות שהוכנו לצד מנות נוספות מהתפריט של "שוקרייה", ויש כמתבקש גם קינוח.
מה בקינוח? מלבד המאפים המעלפים (בריוש מלוח עם זעתר; עוגת סולת במילוי קרם חלב עם שזיפים; כאכ אל קודס עם קינמון וסוכר; שטולן במילוי מרציפן ועוד) תצאו מ"שוקרייה" עם סל הכולל את תוצרי הסדנה, חוברת מתכונים וסינר – כדי שתוכלו להמשיך ת`חגיגה בבית.
שוקרייה – המלך ג׳ורג׳ 37. 050-2131319
מוזיאון האיסלאם. צילום: קובי טיריפינטובטפטוף איטי: מסע מסקרן בעקבות הקפה
התחנה הבאה במסלול – מוזיאון האיסלאם, המציג כבר 50 שנה את העושר הבלתי נתפש של אמנות האיסלאם.
התורמת שהעמידה את האוסף והמבנה לטובת הציבור היא ורה סלומונס, בת למשפחת אצולה עשירה ורבת השפעה שהחלה לפעול להקמתו של המוזיאון המדובר כבר בשנות ה–60. בסמוך למותה (1969) היא הפקידה צוואה לפיה ארבע קרנות מטעמה הפזורות במקומות שונים ברחבי תבל, יממנו את המוזיאון שביקשה להקים.
בנוסף, הוסיפה סלומונס לתרומתה גם את אוסף השעונים הייחודי של לורד דייוויד סלומונס, אחד מאוספי השעונים החשובים בעולם הכולל מספר של שעונים עתיקים, נדירים ויקרי ערך, לרבות שעון בן למעלה מ-200 שנה שיצר אמן השעונים הצרפתי אברהם לואי בראגה עבור המלכה מרי אנטואנט, שעון שולחני אחר שיצר בראגה, ונקרא "סימפטיק"; ואקדח מוזהב עם שעון בקצהו, מתחילת המאה ה־19.
אוסף השעונים המדובר נגנב כזכור מהמוזיאון ב–1983 על ידי נעמן דילר, "הקיבוצניק הפורץ" שנודע בשנות השישים והשבעים בסדרה של פריצות וגניבות מתוחכמות. האסוף הגנוב הוחזר בחלקו למוזיאון בחלוף 20 שנה, זאת לאחר שאחת מתעלומות הפשע הגדולות בתולדות המדינה באה על פתרונה.
השנים האחרונות הן שנים נהדרות למוזיאון, התצוגה שלו מתעדכנת תדיר, הפעילות המחקרית זוכה לעוד ועוד שיתופי פעולה עם אוניברסיטאות שונות ומוזיאונים אחרים ברחבי תבל והתערוכות בו גורפות לא מעט שבחים.
בימים אלו מוצגת במוזיאון תערוכה מסקרנת חדשה "קפה, מזרח ומערב" שמה, שנוצרה במיוחד עבור המוזיאון המציגה ובוחנת באמצעות עולם העיצוב והתרבות את הקפה כתופעה תרבותית, חומרית, דתית וכלכלית ומכניסה משב רוח רענן למקום המקסים הזה, שלעיתים נשכח מעט מליבם של שוחרי התרבות.
סיפור תולדות הקפה רצוף בשערוריות, חרמות, מהפכות ומלחמות, למרות ואולי בגלל התפקיד החברתי שלו. לאורך ההיסטוריה, נאבק הקפה בשלל דעות קדומות ומיתוסים. בתערוכה הוא מוצג במספר היבטים, החל בדרך הכנתו, דרך מיקומו וחשיבותו באימפריה העות`מאנית ובתקופה הויקטוריאנית שהזהירו מפני השפעותיו הבריאותיות השליליות, ועד לציוויים דתיים ופוליטיים שנאבקו בהשפעתו המשחיתה על המוסר ועל הנפש, כמו גם מעשיות מופלאות הנוגעות למקורות מוצאו לרבות עיסוק בקפה טורקי, ערבי, או איטלקי תוך בחינת התפתחותן של תרבויות ומסורות קפה עם פיתוח שיטות ויצירת כלים שונים להכנתו.
ב"קפה, מזרח ומערב" למדתי כי לפי סיפור שעלה על הכתב במאה ה-17, הקפה התגלה לראשונה על ידי רועה צאן בשם קלדי בערבות קאפה שבדרום מערב אתיופיה. קלדי שהבחין שהעזים בעדר שלו נעשו אקטיביות לאחר שנגסו בפירות האדמדמים, טעם קצת מהפרי ומצא עצמו מקפץ לפתע במרעה.
השמועות אודות סגולות הקהווה הגיעו, על פי הסיפור, לאימאם המוסלמי אל-שאד`ילי, מיסטיקן סופי שרקח קפה מעלי גת המכילים חומר הזיה פסיכו-אקטיבי. מאוחר יותר בשל המחסור בגת הוא השתמש בגישר – קליפת הקפה שהכילה קפאין, ואת המשקה צירף לטקס התפילה הלילי "זיכר" במסגרתו חברי הזרם המיסטי חזרו שוב ושוב על שם אללה כדי להגיע לטרנס דתי.
התפשטות הקפה ברחבי המזרח התיכון החלה במאה ה-15 מתימן שם התבסס הקפה כזן חקלאי. במאתיים השנים הראשונות לקיומו הוא נצרך בעיקר על ידי עמים מוסלמים וכך גם נולד גם קפה מזן ערביקה.
בסביבות 1500 הגיע הקפה לראשונה לקהיר, בירת הסולטנות הממלוכית, יחד עם סטודנטים תימנים סופים שלמדו באוניברסיטת אל-אזהר, וכך הפך למעשה בפעם הראשונה למשקה חילוני שנצרך מחוץ למסגרות דתיות, שלב מהותי באבולוציה של הקפה, שהוליד בהמשך גם את בתי הקפה.
בשלהי המאה ה-16 הפכה האימפריה העות`מאנית לאימפריית הקפה שבזכותה נפוץ המשקה בעולם כולו. הסולטן סולימאן המפואר אף מינה שף קפה מלכותי, והמשקה מעורר ההשראה הפך למועדף על אישתו – הורם סולטן.
במאה ה-17 השכילה האימפריה העות`מאנית להשתמש בקפה ובהילת המסתורין האוריינטלית שאפפה אותו ככלי ביחסים הדיפלומטיים שכוננה לגל של "טורק-מאניה" (הערצה לכל מוצר שהגיע מטורקיה), שבעקבותיו נעשה הקפה הטורקי לאופנה שזלגה מהאצולה אל רחובות הערים והובילה לפתיחתם של בתי הקפה האירופיים הראשונים.
בחלק זה של התערוכה מוצג לראשונה במסגרת מוזיאלית אוסף פרטים ייחודי של מאות כלי קפה עות`מאנים נדירים מהמאה ה-17 ועד למאה ה-19 המשקף את העושר העיצובי והתחכום של חצרות הסולטנים הטורקיים. הכלים שנעשו בידי אומנים מיומנים מתאפיינים בפאר ססגוני, בעיטורים מרהיבים וחומרי גלם נדירים – כסף, אבנים טובות, אמאייל זכוכית ופורצלן.
זרקור מיוחד מושם בתערוכה על תרבות הקפה הייחודית בישראל, תוך הצגה של כלי קפה נאיביים ששימשו את הבדואים בהכנת הקפה והיו עשויים מחומרים זמינים בסביבה המידית – עץ, חומר, עור, פח נחושת וברונזה ולצידם, אוסף "ישראליאנה" מרשים המונה מאות כלים להגשת קפה שיצרו מפעלי קרמיקה בארץ שהחלו לפעול בשנות ה-30 של המאה הקודמת ובהם: לפיד, נעמן, פלקרמיק, חרסה, קרנת, בית היוצר ועוד.
מוזיאון לאמנות האסלאם – הפלמ”ח 2. 02-5661291
מוזיאון יהדות איטליה. צילום: קובי טיריפינטוקודש הקודשים: גיחה לבית כנסת מקונליאנו ונטו, איטליה
תחנה שלישית – מוזיאון יהדות איטליה ע"ש ד"ר שלמה אומברטו נכון – גואל אוצרות יהודי איטליה.
המוזיאון נפתח לקהל בשנת 1983 והקמתו נועדה לאסוף, לשמר ולהציג פריטים השייכים לחיים היהודיים באיטליה מתקופת הרנסנס ועד ימינו.
אומברטו נכון פעל נמרצות בשנות ה־50 להעברתם ארצה של 42 ארונות קודש מרחבי איטליה, כמו גם עמל על הבאת ארון קודש עתיק מהעיירה סוראנייאה שבצפון איטליה, כחלק ממבצע הצלה נרחב שנועד למנוע את הריסתם ואבדנם של פריטי יודיאקה רבים שנעזבו או ננטשו בעקבות חורבן הקהילות היהודיות-איטלקיות במלחמת העולם השנייה.
מבחינתם של כ–50 אלף מיהודי איטליה, אימת ההשמדה הנאצית לא החלה ב–16 באוקטובר 1943 מפני שכבר אז היתה נתונה הקהילה היהודית כולה זו שנה חמישית לחוקי הגזע הפשיסטיים שייסד הרודן מוסוליני, חוקים שנישלו אותם והפכו אותם למוקצים בארצם.
איטליה כידוע היתה בת-בריתה המרכזית של גרמניה הנאצית באירופה, ויהודיה ספגו פגיעות חומריות קשות בשואה – הן מידי המשטר הפשיסטי והן מידי הצבא הגרמני.
חזית המוזיאון, בעלת סימטריה קלאסית עם קשתות מחודדות ומוטיבים של קשקשי דגים, מייצגת אובייקט טיפוסי של סגנון ניאו-גותי, האופייני לארכיטקטורה טמפלרית המופיעה בהרחבה במבנים במושבה הגרמנית הסמוכה.
האולם, הממוקם בקומת הקרקע של המוזיאון, שימש בעבר כחדר אוכל שעוטר בפסוקים תנ"כיים בשפות אחדות, המתארים את ציורי הקיר (צמחיים ובעליי חיים בסגנון האופייני לאוריינטליזם של המאה ה-19). הכתובות, בשתי פינות התקרה: "פרנץ אייכלה, צייר, 1893", ו-"ג`וסף קלטנבך, צייר, 1893" נתגלו רק לאחרונה, לאחר שימור הציורים והאולם. היום, מתקיימים במקום קונצרטים, הרצאות ואירועים חברתיים.
גולת הכותרת של המוזיאון הקסום הזה היא כאמור בית כנסת מפואר בן 300 שנים מהעיירה קונליאנו ונטו בצפון איטליה, שהועבר לישראל ב-1952.
מוזיאון ליהדות איטליה, – הלל 27. 6241610 – 02
מצלה. צילום: אנטולי מיכאלומצלה – שווארמה טורקית אסלית
לסיום הסיור בחרנו להגיע ל"מצלה" – מסעדת אוכל רחוב שהקים לאחרונה אבי לוי, ברחוב יפו, כ-200 מטרים מספינת הדגל שלו, "המוציא".
המקום המתפרש על שתי קומות אינו גדול וניחן במעט מקומות ישיבה. בקומה התחתונה שוכן לו מטבח פתוח שבמרכזו גריל שווארמה ענק וסביבו מסובים הסועדים, בקומה השנייה – חלל אינטימי לאירועים.
מִצְלֶה" אם תהיתם הוא המונח התקני בעברית ל"על האש".
את המנות שם תקבלו טמונות בלאפה דקיקה שיצאה הרגע מלוע תנור האבן שכל תכליתו להנפיק לאפות טעימות, אותן לוי פורש על צלחת גדולה ומעמיס בתוכן סופריטו פרגיות (48 שקל לקחת, 56 שקלים בישיבה), "אשתנור"- קבב העשוי מחלקי עגל עם טחינה, לימון כבוש, סלט משוויה וחמוצים (48 שקלים לקחת, 56 שקלים בישיבה) או שווארמה עסיסית עם מעט ירקות צלויים (52 שקלים לקחת, 58 שקלים בישיבה).
מצלה. צילום: אנטולי מיכאלובנוסף, תוכלו להתענג פה על מנת שייטל עגל ששודכה כמיטב המסורת, לחלה קלועה טרייה־ורכה. בפנוכו ומלבד השניצל טמונות להן פרוסות עבות ומטוגנות של חציל בתוספת טחינה, מטבוחה ולימון כבוש. מנה מופלאה נוספת – קבב טלה שנארז בבייגלה ירושלמי שנאפה במקום ושודך לסלט משוויה ופטרוזיליה (48 שקלים לקחת, 56 שקלים בישיבה).
מצלה. צילום: אתר רשמי"אני רציתי לקחת את החום והביתיות של "המוציא" לכיוון חדש, ובישראל יש אוכל רחוב מהטובים בעולם. אנחנו מחוברים מאוד למהירות, ל"קח ולך" וגם לפשטות, למקומות שלא דורשים ללבוש חליפה. זה משחרר ויש בזה אווירה וגם עניין", אמר לוי, וצדק!
אין ספק כי פה במצלה הצלחתי לזלול להנאתי באופן טבעי ומשוחרר, בלי גינונים ובלי משחקים ממש כמו בשווארמיות של איסטנבול ולחתום עוד יום מוצלח של כיף בעיר שתמיד הייתה וככל הנראה גם תישאר עבורי גרסה של חוצלארץ במרחק נסיעה…
מצלה, יפו 105, 02-6729990
